סיפר הרב דב ביגון שליט"א, ראש "מכון מאיר": היה זה בשנת תשל"ד, עת הוחלט בשעה טובה להקים את "מכון מאיר", בית מדרש ומכון תורני להעמקת היהדות על-פי תורתו של הרב קוק זצ"ל. כיוון שהמכון יועד בעיקר לחוזרים בתשובה, היה לנו חשוב שבמקום יהיה גם בית מדרש ללימוד וגם פנימייה שבה יוכלו הבחורים להתגורר. בסייעתא דשמיא מצאנו מקום בשכונת קריית-משה הירושלמית, שכונה שכולה מלאה תורה ושמחה. אלא שהמקום שמצאנו שימש קודם לכן למפעל תרגומי המדע, ועבדו בו בערבוביה יהודים, ערבים ונוצרים. למותר לציין שהמטבח היה טרף למהדרין מן המהדרין.
פניתי אפוא אל הרב זצ"ל, שינחה אותי האם אפשר להכשיר את המטבח הזה, אילו כלים ניתנים להכשרה ואילו לא. לתומי חשבתי שהרב יסתפק בתשובה עניינית ואולי קצרה. אבל הרב שמע את שאלתי ומיד אמר: מה הכתובת של המקום? אני רוצה להגיע לשם בעצמי. אמר ועשה. תוך זמן קצר הרב, שידוע בעיסוקיו הרבים, עזב הכול והתייצב במקום. כך עמדנו שנינו במטבח של המקום שעתיד להיות המכון, והרב עבר אתי על כל הכלים, כלי אחרי כלי, והסביר לי מה ניתן להכשרה, מה אפשר להגעיל ומה אין מנוס אלא לזרוק. הרב לא שקט ולא נח עד שהמטבח היה כשר לשביעות רצונו, הפעם באמת למהדרין מן המהדרין. אבל לא פחות מהדקדוק של הרב בכשרות הכלים, למדתי ממנו על הכשרות בשמחה. כי הרב עשה את כל העבודות הללו של מיון ושל ניקיון בשמחה רבה.
מאז ובכל שנה, בערב פסח, הרב נהג להגיע אלינו למכון מאיר, וללמד אותנו הלכות הכשרת כלים. אבל לא רק הכשרת כלים, כי אם גם הכשרת הלבבות. הוא הדגיש בפני התלמידים שוב ושוב עד כמה חשוב להגיע לבית ההורים ושאר בני המשפחה, גם אם עדיין לא כשר אצלם, ואיך לנהוג על מנת שלא להיכשל. למדנו ממנו כמה חשוב הקירוב ואהבת ישראל, לפעמים לא פחות מהקפדה על חומרות של מצווה.
