סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק חמישי

בית הכנסת היכל יעקב

דברים שנאמרו על-ידי המתפללים הקבועים בבית-הכנסת "היכל יעקב", בית-הכנסת של רבנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אנשים שליוו את הרב עשרות שנים, אנשים שהכירו את הרב יותר מכולנו. שנה שלמה הם כמעט לא דיברו על הרב, וגם עתה לא היה קל להם לדבר. הסיפורים שלהם שזורים בין דפי ספר זה. הנה כמה מהם, כפי שנאמרו, במילותיהם הם

במקום הקדמה בחרנו להביא בפניכם דברים שנאמרו על-ידי המתפללים
הקבועים בבית-הכנסת "היכל יעקב", בית-הכנסת של רבנו הרב מרדכי אליהו
זצ"ל. אנשים שליוו את הרב עשרות שנים, אנשים שהכירו את הרב יותר מכולנו.
שנה שלמה הם כמעט לא דיברו על הרב, וגם עתה לא היה קל להם לדבר. הסיפורים שלהם
שזורים בין דפי ספר זה. הנה כמה מהם, כפי שנאמרו, במילותיהם הם:
 
אני לא הולך לספר שום סיפור מופת על הרב זצ"ל. אני חושב שאם היינו שואלים
את הרב בעצמו האם לכתוב סיפורי מופתים על גדולתו, הוא לא היה מסכים. זה לא היה
לפי הרוח שלו. לא לפי הענווה שלו. אם בחייו הוא היה צריך לספר משהו על עצמו, הוא
תמיד היה משנה מעט ומספר זאת על מישהו אחר.
 
לדעתי העיקר הוא להציג את הרב כפי שהוא היה ביום-יום. לדבר על אהבת ישראל שלו,
על המסירות הגדולה שלו לציבור. על הסבלנות שלו. על הכוחות העילאיים שהשקיע
הציבור. את כל הדברים הללו צריך לספר.
 
צריך לדבר על מפעל חייו של הרב, על פסקי ההלכה שלו, על התורה שלו. לא סיפורים
על מופתים כאלו ואחרים. צריך ללמד לאנשים על הדמות המיוחדת של הרב. לא זוכים בכל
דור ודור שיהיה אדם כזה.
 
צריך לספר איך הוא היה הולך בכל בוקר לבית-הכנסת לתפילת ותיקין. כל בוקר, מבלי
להחסיר שום יום. תמיד בזמן. צריך לספר על חרדת הקודש שהייתה אוחזת בנו,
המתפללים, כשהיינו רואים אותו בא לבית-הכנסת.
 
אני מכיר את הרב יותר משבעים שנה, מיום שהרב היה בן עשר הכרתי אותו, בכל פעם
שהוא היה בא לבית-הכנסת הייתה אוחזת בי חרדת קודש, גם אחרי שבעים שנה של היכרות,
אולי בגללה.
 
זה לא רק אני, זה היה קורה לכל המתפללים. אני זוכר שאנשים היו באים לבית-הכנסת
אחרי התפילה לשאול שאלות או לקבל ברכות מהרב. הם היו מפחדים לגשת אליו. העדיפו
לכתוב לו את השאלות מאשר לדבר אתו. הוא היה ממש לא מהעולם הזה. משהו מעל ומעבר
למה שאפשר לדבר ולומר.
 
כמה שאנשים פחדו לגשת אליו, כך הוא היה מקרב אותם. לא פעם הוא ראה אותי עומד
מרחוק, לא יכול להתקרב אל הקודש ואמר לי: "בוא, שב על ידי, דבר אתי".
כאילו אני חבר שלו. ואני, לא יכול לדבר. זה מה שצריך לספר.
 
אבל איך מספרים על חרדת הקודש הזו? על השכינה שהייתה מלווה אותו?

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

סיפר הרב רפאל יצחק הרקם, ממלבורן שבאוסטרליה: בשנת התשנ"ג הגעתי לישראל, והזמינו אותי לסעודות השבת וחג סוכות אצל הרב זצ"ל. אני נוהג מנהגי חב"ד לפיהם לא נוהגים לישון בסוכה בלילות בגלל אורות גדולים שיש בסוכה....
לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי...
הנה, כמה ימים לפני היום הגדול, אחרי מאמצים רבים ופניות חוזרות ונשנות לבעלי האולם, התברר לי למגינת לבי שהם לא יוכלו לספק את הכיבוד, ואני אנא אני בא...
למחרת לפנות בוקר התברר הנס הכפול. הגענו לבית המדרש לתפילת ותיקין וראינו שמחבלים פרצו אליו בלילה ולא מצאו אף אחד, ובחמתם זרעו בו הרס. הם הסתובבו בבית המדרש ובפנימיות החדשות של הישיבה וחיפשו להרוג ולשפוך...
התפלאתי על החלום, אבל הוא היה כל כך ממשי, כאילו הרב הגיעה אלי במוחש ממש. התפלאתי מאוד כי לא הייתי בשום טיפול רפואי, וכבר שכחתי שאפשר להרות גם בלי שום טיפול. והנה אני מרגישה שמשהו...
שנתו של הרב נדדה באותה לילה - שאלה הרת גורל עמדה לפתחו -  הרב לא הלך לישון כלל, הוא ישב לעיין בדבר לעומק. משהגיע לכלל הכרעה, נטל דף ועט וכתב תשובה שלמה נגד הפסק של...