במקום הקדמה בחרנו להביא בפניכם דברים שנאמרו על-ידי המתפללים
הקבועים בבית-הכנסת "היכל יעקב", בית-הכנסת של רבנו הרב מרדכי אליהו
זצ"ל. אנשים שליוו את הרב עשרות שנים, אנשים שהכירו את הרב יותר מכולנו.
שנה שלמה הם כמעט לא דיברו על הרב, וגם עתה לא היה קל להם לדבר. הסיפורים שלהם
שזורים בין דפי ספר זה. הנה כמה מהם, כפי שנאמרו, במילותיהם הם:
אני לא הולך לספר שום סיפור מופת על הרב זצ"ל. אני חושב שאם היינו שואלים
את הרב בעצמו האם לכתוב סיפורי מופתים על גדולתו, הוא לא היה מסכים. זה לא היה
לפי הרוח שלו. לא לפי הענווה שלו. אם בחייו הוא היה צריך לספר משהו על עצמו, הוא
תמיד היה משנה מעט ומספר זאת על מישהו אחר.
לדעתי העיקר הוא להציג את הרב כפי שהוא היה ביום-יום. לדבר על אהבת ישראל שלו,
על המסירות הגדולה שלו לציבור. על הסבלנות שלו. על הכוחות העילאיים שהשקיע
הציבור. את כל הדברים הללו צריך לספר.
צריך לדבר על מפעל חייו של הרב, על פסקי ההלכה שלו, על התורה שלו. לא סיפורים
על מופתים כאלו ואחרים. צריך ללמד לאנשים על הדמות המיוחדת של הרב. לא זוכים בכל
דור ודור שיהיה אדם כזה.
צריך לספר איך הוא היה הולך בכל בוקר לבית-הכנסת לתפילת ותיקין. כל בוקר, מבלי
להחסיר שום יום. תמיד בזמן. צריך לספר על חרדת הקודש שהייתה אוחזת בנו,
המתפללים, כשהיינו רואים אותו בא לבית-הכנסת.
אני מכיר את הרב יותר משבעים שנה, מיום שהרב היה בן עשר הכרתי אותו, בכל פעם
שהוא היה בא לבית-הכנסת הייתה אוחזת בי חרדת קודש, גם אחרי שבעים שנה של היכרות,
אולי בגללה.
זה לא רק אני, זה היה קורה לכל המתפללים. אני זוכר שאנשים היו באים לבית-הכנסת
אחרי התפילה לשאול שאלות או לקבל ברכות מהרב. הם היו מפחדים לגשת אליו. העדיפו
לכתוב לו את השאלות מאשר לדבר אתו. הוא היה ממש לא מהעולם הזה. משהו מעל ומעבר
למה שאפשר לדבר ולומר.
כמה שאנשים פחדו לגשת אליו, כך הוא היה מקרב אותם. לא פעם הוא ראה אותי עומד
מרחוק, לא יכול להתקרב אל הקודש ואמר לי: "בוא, שב על ידי, דבר אתי".
כאילו אני חבר שלו. ואני, לא יכול לדבר. זה מה שצריך לספר.
אבל איך מספרים על חרדת הקודש הזו? על השכינה שהייתה מלווה אותו?
