בעיתו ובזמנו

אחת
החופות שאותן ערך הרב זצ"ל היו בשבילי שיעור מאלף בענווה. ראיתי את הרב
מגיע לאולם ברכב פשוט, לא רכב שרד, ונכנס בזריזות לערוך את החופה. הרב הוזמן
לערוך חופה לפני השקיעה, בשעה 19:00, והגיע בשעה 18:45. לאחר שהרב הזדרז והגיע,
החליט החתן שהוא רוצה את החופה דווקא בשעה 21:00, לאחר השקיעה. הרב, שכל רגע
אצלו היה מנוצל, שקול ומדוד, ישב וחיכה שעתיים ורבע מבלי לומר מילה. לא תלונה,
לא גערה ואפילו לא מבע של חוסר סבלנות והסתכלות תכופה בשעון. ישב בסבלנות
ובשלווה וחיכה שתגיע השעה.

בהגיע השעה המיועדת, ערך הרב את
החופה במאור פנים ובשמחה.