סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק שישי

ברוך מחיה המתים

 בדרך לא דרך נכנסתי פנימה וביקשתי ממנו ברכה. הוא ברך, והפלא הגדול קרה. אבי החלים ויצא מבית החולים למרות כל דברי הרופאים. הוא זכה לעוד חמש שנים של חיים ואחר כך החזיר את נשמתו לבוראו בהשלמה מלאה של כולנו. 

אבי עליו השלום היה מאושפז בבית החולים במצב לא טוב. באחד הימים
כאשר נכנסתי לחדרו, סימנו לי הרופאים שזהו, אין מה לעשות. הרגעים שלו ספורים.
אבל אני לא ויתרתי. הרגשתי בלבי שהרופאים לא יכולים להחליט על חיים ומוות,
והתפללתי שאבי יזכה לעוד שנים של חיים טובים.
 
באותו הזמן הרב זצ"ל היה מאושפז באותו בית החולים. עליתי לקומה שבה היה
מאושפז, וראיתי שאין אפשרות להיכנס. הדרך למיטתו הייתה חסומה. הרב כבר היה במצב
לא טוב, ובקושי יכול היה לדבר. בדרך לא דרך נכנסתי פנימה וביקשתי ממנו ברכה. הוא
ברך, והפלא הגדול קרה. אבי החלים ויצא מבית החולים למרות כל דברי הרופאים. הוא
זכה לעוד חמש שנים של חיים ואחר כך החזיר את נשמתו לבוראו בהשלמה מלאה של כולנו.
מאז אני פוקד את ציונו לא מעט, מתפלל וב"ה זוכה לראות ישועות גדולות.

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

התפילות היו יומיות במחיצת מרן הרב  נודעו לשם ולתהילה באוירת הקדושה והחמימות - מקום שיש בו גם יראה וגם אהבה
סיפר משה אייזן מפסגות: הסיפור היה בשנת תשנ"ג. ידוע שהרב זצ"ל לא אכל בחוץ, אלא מהמאכלים שאשתו הרבנית שתחיה הכינה לו. אבל הייתה טבחית אחת, אישה מבוגרת, תקוה שמה, שהרב סמך עליה מאוד והיה מזמין...
כשאחי נפצע רצתי מייד אל אחי מרדכי, והוא הלך לקרוא לאמא שלנו. בינתיים לקחו את נעים לבית-החולים והתברר שקליע חדר לרגלו במקום מסוכן והרופאים רצו לכרות לו את הרגל. הלכנו לחכם צדקה הזקן, והוא אמר...
כאשר הרב הגיע למקום, חיכה לו בפתח בית המדרש סטודנט, שהחל לנאץ ולגדף את הרב. הוא כעס כל כך, עד שיצא לו קצף מהפה. בצעקותיו הוא דיבר סרה על הרב עובדיה זצ"ל. כי חשב שמדובר...
סיפרה טל: 16 שנים עברו מאז ועדיין אני זוכרת את מגע המצעים הנקיים שפרשתי באותו ערב על המיטה, מנערת את שמיכת הפוך ומיישרת אותה, והפרחים שעליה נמתחים תחת כף ידי. האור העמום של מנורות הלילה...
בינתיים החלו להגיע אנשים עם משלוחים, והרבנית מצדה חילקה לכל הבאים משלוחים מבית הרב. היא ביקשה מאתנו להצטרף לחלוקת משלוחי המנות, וכך מצאנו את עצמנו עסוקות בשמחה של מצווה. כעבור זמן שבו היינו שם בבית,...