אבי עליו השלום היה מאושפז בבית החולים במצב לא טוב. באחד הימים
כאשר נכנסתי לחדרו, סימנו לי הרופאים שזהו, אין מה לעשות. הרגעים שלו ספורים.
אבל אני לא ויתרתי. הרגשתי בלבי שהרופאים לא יכולים להחליט על חיים ומוות,
והתפללתי שאבי יזכה לעוד שנים של חיים טובים.
באותו הזמן הרב זצ"ל היה מאושפז באותו בית החולים. עליתי לקומה שבה היה
מאושפז, וראיתי שאין אפשרות להיכנס. הדרך למיטתו הייתה חסומה. הרב כבר היה במצב
לא טוב, ובקושי יכול היה לדבר. בדרך לא דרך נכנסתי פנימה וביקשתי ממנו ברכה. הוא
ברך, והפלא הגדול קרה. אבי החלים ויצא מבית החולים למרות כל דברי הרופאים. הוא
זכה לעוד חמש שנים של חיים ואחר כך החזיר את נשמתו לבוראו בהשלמה מלאה של כולנו.
מאז אני פוקד את ציונו לא מעט, מתפלל וב"ה זוכה לראות ישועות גדולות.
