סיפר שמעון ברק, לשעבר מחברון והיום ממעלה-אדומים: לימדתי בתלמוד
תורה "זילברמן", שהקים ברוך מרזל בחברון בעשר אצבעותיו. היינו נוהגים
להגיע אל הרב זצ"ל בכל שנה עם התלמידים, כדי להתברך. שנה אחת הגענו למקום
בעשרת ימי תשובה, והמזכירים אמרו לנו שלרב אין זמן, הוא עסוק מאוד והוא לא יכול
לקבל אותנו.
אבל הרב חשב אחרת. מבחינתו, תינוקות של בית רבן הם העתיד של עם ישראל, ולכן
הוא היה מוכן להשקיע בהם כל זמן שבעולם, גם כשזמנו היה דחוק. הוא קרא לנו אפוא
להיכנס, ולא הסתפק בברכה כללית לכל התלמידים, אלא ברך תלמיד אחר תלמיד. והברכות
שלו – יקרות מפנינים. לכל אחד הברכה הראויה לו. התלמידים יצאו, ואנחנו הרבנים
חשבנו שכדאי שנמהר לצאת, שהרי לרב אין זמן. אבל הרב ביקש מאתנו המורים להישאר
ואמר שיש לו ברכה מיוחדת גם בעבורנו. חשבנו שהוא יברך אותנו בברכות הרגילות, אבל
הוא הפתיע אותנו ובירך בנוסח הזה: אני מברך אתכם שבעוד כמה שנים תלמיד שלכם
ייכנס לבית-הכנסת, ואתם תעמדו. התלמיד ימחה: למה כבוד הרב עומד? אתה הרב שלי,
אתה לימדת אותי. ואתם תשיבו לו: לא, אתה תלמיד חכם גדול, אני צריך לעמוד לכבודך.
כך תתווכחו, ולבסוף תבואו אלי ואני אפסוק לכם.
מיותר לומר כי באותה שעה הבנו כי אנחנו מלמדים תלמידים שכל אחד מהם יכול להיות
דיין בבית-דין או ראש ישיבה. רב חשוב או גדול הדור. והיינו נזהרים מאוד בכבודם
של התלמידים ובתורה שאנו מלמדים שתהיה מדויקת, כי מי יודע בפני מי מתלמידנו
נצטרך לעמוד ברבות הימים.
