סיפרה
שירה עטייה: בשבת אחרי התפילה, היו המתפללים מלווים את הרב זצ"ל עד לביתו.
נדמה היה שהפרידה מהרב קשה ויש רצון להיות איתו כמה שיותר. הילדים היו רצים לפני
הפמליה הזאת, פותחים את דלת הבניין שבו התגורר הרב ומחזיקים בידית. הם היו
ממתינים בהתרגשות לבואו של הרב, וכשהוא היה מגיע הוא היה מברך את כל הילדים
שחיכו לו שם.
בהיותי בכיתה א' הלכתי עם אבי לתפילה,
והתרגשתי מאוד לרוץ עם כל הבנים הקטנים להחזיק את הדלת. אבל כשהגיעו העוזרים של
הרב, הם הרחיקו אותי מהידית לפני שהרב בירך, כיוון שלא היה נהוג שגם בנות
משתתפות. הצטערתי מאוד ועמדתי בפינה עם דמעות בעיני. כשהרב הגיע, הוא בירך את כל
הילדים, והצער שלי רק הלך והתעצם. אלא שלפתע קרה משהו שלא דמיינתי שיקרה. הרב
הרים את ראשו, הביט לעברי וסימן לי להתקרב אליו, תוך שהוא אומר: תגידו לילדה
לבוא. הוא הסתכל עלי במבטו החם ובירך אותי מכל הלב. הרגשתי אז כל כך מיוחדת. הרב
ראה אותי ונתן לי ברכה משלי! החוויה הזאת מלווה אותי כל החיים. מרגש איך הרב שם
לב, ואיך אכפת לו גם מצער של ילדים.