הגיע אלי אדם מכובד, מנהל בית-ספר, וסיפר לי שפעם אחת הגיע זמן ברכת הלבנה, אבל היה זה יום מושלג והשמים היו מלאים עננים. הרב זצ"ל כנראה לא התרגש מהעננים ואמר לציבור: נצא לברכת הלבנה. אף אחד לא שאל את עצמו איך זה יוצאים במזג-אוויר כזה לראות את הלבנה ולברך עליה, וכולם יצאו אחרי הרב. פנה הרב לחזן ואמר: תעשה ככה עם היד, ונופף בידו לתנועה כאילו הוא מפנה את העננים. הקהל צחק, וכך גם החזן. אבל הרב חזר על דבריו ואמר: נו, תעשה עם היד. החזן שמע בקול הרב, הרים את היד ונופף לעבר העננים, ואכן העננים זזו והלבנה התגלתה לעיני עשרות המתפללים.
לאחר ששמעתי את הסיפור הזה אמרתי בלבי שהמספר הזה הוא מנהל בית-ספר אחראי, אדם מהימן ביותר. אך בכל זאת שאלתי את אחד הגבאים בבית-הכנסת בנוגע לכך, כי סיפור כזה בוודאי נעשה ברוב עם. אמר לי הגבאי שהוא זוכר גם את המעשה הזה וגם עוד כמה מקרים כאלה. שאלתי אותו: ולמה לא סיפרת לי? והוא אמר שהם בבית-הכנסת היו רגילים בכך. אף פעם לא קרה שהם יצאו לברכת הלבנה ולא הייתה ברכה. אחר כך הוא בעצמו נדהם לשמוע את הדברים שיצאו מפיו. התרגלנו לנס.
המשיך הגבאי ואמר: פעם יצאנו והלבנה הייתה מכוסה בעננים. הרב אמר לנו לחכות חמש דקות והיא תיראה, וכך היה. פעם הרב אמר לחזן להגיד את הפסוק: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה", מייד אחרי שהחזן אמר – נגלתה הלבנה, וראינו את השמים ואת הירח והכוכבים. כל כך התרגלנו לזה, שלא חשבתי שזה מעשה מיוחד!
כל כך התרגלו לזה, שלא חשבו שזהו מעשה פלא! (הרב שמואל אליהו שליט"א, בן הרב)
