הייתי תלמיד ישיבת הסדר, והגעתי לגיל שידוכים. ב"ה הכרתי מישהי, הייתה
בינינו נשיאת חן ובשלב מסוים רצינו להתחתן. הכול היה טוב ויפה, הכלה נאה וחסודה,
אבל אבי אמר לי שלא אוכל לשאת אותה לאישה. שאלתי מה הבעיה, והוא השיב: הבחורה
היא בת כהן. עכשיו באמת לא הבנתי כלום. הרי זו זכות גדולה להידבק בזרעו של אהרון
הכהן ע"ה. אבל אבי הסביר לי שבמשפחתנו, השייכת לקהילת יהודי אפגניסטאן,
עוברת מעין מסורת שאין לנו להינשא לבנות כהן. להשיא בנות לכהנים אין בעיה, אך לא
להפך. למה? הדעה הרווחת במשפחה היא מתוך כבוד לכהנים, שלא "להוריד הכהנת
מדרגתה" להיות כישראל פשוט.
אמרתי לאבי שלדעתי זה רק מכביד על הכהנים ולא מוסיף להם שום כבוד, אבל זה לא
עזר. בצר לי פניתי אל ראש הישיבה שלי, אולי תהיה לו עצה טובה בעבורנו, והוא
המליץ שנשאל את הרב זצ"ל. וכך השכמנו קום, ראש הישיבה, אבא שלי ואני,
ונסענו יחד כשעה על מנת להגיע לבית הכנסת של הרב בירושלים לתפילת ותיקין. אחרי
התפילה מסרתי לרב דף ובו מתואר הסיפור בקצרה.
הרב קרא את הדברים מתחילתם ועד סופם, פנה אל ראש הישיבה ושאל עלי: "האם
הוא בן תורה?" השאלה הייתה קצת מפתיעה, ואולי ראש הישיבה היה נבוך להשיב
לידי, ולכן לא ענה. הרב חזר על שאלתו: "האם הוא בן תורה?" גם אני עצמי
הרגשתי איזשהו פחד לענות, למרות שעסקתי בישיבה בתורה, האם אני ראוי להיקרא בן
תורה? הרב זצ"ל קטע את המבוכה ואמר בזו הלשון: "בן תורה – אל
חשש".
ב"ה התחתנו ונולדו לנו שתי בנות מתוקות. אבל אני מרגיש שלמרות שדברי הרב
לא הופנו אלי בצורה ישירה, שכן הנשאל היה ראש הישיבה שלי, הם אכן הופנו אלי.
כאילו הרב אומר לי: שים לב שכל ההיתר לשאת בת כהן מבוסס על כך שעליך להיות בן
תורה. מאז אני משתדל להיות ראוי לכינוי הזה. יש לי לא מעט נפילות, אבל אני לומד
תורה ומלמד שיעורי תורה משתדל להצדיק את התואר הזה, בן תורה, ולהיות ראוי לאשתי,
בת כהן. ראוי להידבק בזרעו של אהרון הכהן.