סיפר הרב אברהם אליהו, נכדו של הרב זצ"ל: היה זה באחת משבתות החורף, בהיותי כבן שבע. הרב התנהל לאיטו עם קבוצת מלווים שליוותה אותו לביתו, וכדרכו השיב על שאלותיהם. לפתע החל יורד גשם מלווה ברוחות עזות. רצתי לביתו של סבא, במחשבה להביא לו מעיל חם שיגונן עליו מפני הגשם והרוח. הייתי מאוד גאה בעצמי שאני רץ כל כך מהר ומביא לסבא את המעיל.
כעבור כמה דקות עמדתי לידו מתנשף, המעיל על זרועי, וכשאני כולי זורח מאושר אמרתי לו בהתרגשות: סבא, הבאתי לך מעיל! הרב זצ"ל הסתכל עלי בעיניו הטובות, ולא הבנתי מדוע הוא נבוך מעט.
רק כשגדלתי הבנתי שהוא היה מחמיר בנושא של טלטול והעדיף שלא לטלטל בשבת.
סבא שאל אותי: האם לבשת את המעיל הזה קצת בדרך? בתמימותי השבתי: לא, סבא, החזקתי אותו ביד כל הדרך. לפתע הוא הרים עיניו לשמים. לא עברה דקה והגשם והרוחות פסקו.
או אז חייך אלי סבא ואמר: הנה, הגשם פסק, כבר אין צורך במעיל. האם תוכל להמשיך להחזיק אותו בעבורי וללבוש אותו בעצמך בדרך חזרה? בשמים סייעו לסבא, וכך הוא גם שמר על ההלכה, וגם שמר עלי שלא אפגע חלילה מכך שהוא לא לובש את המעיל שהבאתי לכבודו.
