סיפר
גבריאל דוד פדידה: ההלכה אומרת שמוצר שנאכל בדרך כלל רק כשהוא קלוי או מבושל,
והוא נאכל בחתונות ובמקומות מכובדים, צריך להיות קלוי ומבושל על ידי ישראל. רוב
המוצרים שמכילים שומשום מיוצרים משומשום קלוי, כך במוצרי לחם ועוגות, כך בשומשום
לממתקים וכך גם טחינה. כמעט ולא קיימת טחינה שנעשית משומשום לא קלוי. הבעיה היא
שברוב מפעלי הטחינה הקלייה נעשית על ידי נוכרים, כיוון שמדובר בעבודה קשה של
קליית מאות קילו שומשום ביום, והיא דורשת מאמץ גופני רב. מרן הרב אליהו
זצ"ל היה אומר שאסור לאכול טחינה שנקלתה על ידי נוכרי, כיוון שזה כמו כל
מאכל שבושל על ידי נכרי שאסור באכילה. וזה דבר שרוב הבד"צים לא מקפידים
עליו. על כן השומעים לפסקי מרן הרב אליהו זצוק"ל לא יכולים לאכול טחינה בכל
מקום.
פעם ביקש ממני ניסים לופס, מעוזרי הרב זצ"ל,
לפקח על אחד ממפעלי הטחינה ולדאוג שהקלייה שם תהיה על ידי ישראל. כעבור זמן הביא
אותי ניסים לופס אל הרב ואמר לו שאני עדיין רווק ושיברך אותי שאתחתן עוד השנה.
הרב חייך ואמר: למה כל כך הרבה זמן? שם ידיו על ראשי ובירך לחתונה תוך חודש.
הברכה הייתה בז' בחשוון תשס"ו, כעבור ארבעה שבועות, בו' בכסלו, הכרתי את
אשתי, וכעבור שבועיים וחצי כבר עמדנו תחת החופה שהרב ערך.