סיפר הרב אליהו זצ"ל באחד משיעוריו: פעם לימדתי שיעור
בבית-הכנסת "טוויג", והיה שם יהודי שתמיד הקשה קושיות גם אם הן לא היו
קשורות לנושא הנלמד. יום אחד לימדתי הלכות פסח לפני החג, והסברתי שצריך לבדוק
ולנקות את הספרים שבהם לומדים כל השנה, כיוון שמצויים בהם פירורים שמבלי משים
נפלו לתוך הספר, ובפרט בסידור שמברכים בו ברכת המזון. אמר לי אותו יהודי: כבוד
הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים ולספרים? אין אלו אלא דברי חסידות
בעלמא ותו לא, וכי מי אוכל פירור שנמצא בספר?!
ניסיתי להסביר לו שוב את חומרת העניין, אך הדברים לא התיישבו על לבו, והמשכתי
ללמד נושא אחר. והנה, הגבאי נכנס ובידו מגש ובו עוגיות מצופות בגרעיני שומשום.
אותו יהודי לקח עוגייה ואכל ממנה תוך כדי שמיעת השיעור, וגרגיר של שומשום נפל לו
לתוך הספר, ואני שם לב, שהוא מרטיב את קצה אצבעו בלשונו ומדביק את גרגיר השומשום
ומגיש את האצבע לפיו.
תוך כדי הגשת האצבע שלו לפה אמרתי לו: מה אתה אוכל?!! השתומם אותו יהודי ואמר
לי: אני לא אוכל כלום, אמרתי לו תסתכל על היד שלך שיש עליה שומשום. והנה כמעט
הגשת את גרגיר השומשום לפיך, ממה שנפל מהעוגייה שאתה אוכל. והוא אמר לי: נכון,
ומה בכך?
אמרתי לו: עכשיו אתה יודע שיכולים להיות בספרים פירורי חמץ, ומוטל עליך לנקות
את הספרים לא פחות ממה שאתה מנקה כל דבר אחר בבית. וכל זה נעשה משמים, כדי שכולם
ילמדו שכל הדברים שכתובים בהלכה, הם לא המצאות של חכמים, אלא מציאות. הלכה
למעשה.
