פעם
ליוותי את הרב זצ"ל מבית הכנסת לביתו, ובדרך ביקש הרב שניכנס לאנג'ל לקנות
לחמניות. לפני הקנייה גילה הרב כי אין בידו ארנק, ועל כן ביקש ממני להלוות לו
עשרה שקלים.
מיד כשקיבל הרב לידו את הכסף, הוא הוציא שטר
חוב וכתב כי הוא חייב לי עשרה שקלים. הרב כנראה ראה את פליאתי, שהרי מדובר בסכום
כסף לא גדול, מה גם שמדובר בכבוד הרב, ולכן בוודאי שאינני חושש. על כן הסביר לי
הרב שיש הלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע) שכתוב בה: "אסור להלוות בלא
עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר.
וכל המלוה בלא עדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), וגורם
קללה לעצמו". זכיתי אפוא גם להלוות כסף לרב וגם ללמוד הלכה.
כשהגענו לביתו של הרב, הוא ביקש ממני להמתין, החזיר לי
עשרה שקלים, לקח את שטר החוב וקרע אותו לגזרים.
