מתברר שלפעמים לומדים בדרך הקשה על הצורך לשמוע לרב. וכך סיפרה
אישה המקורבת לרב זצ"ל שגרה בשכנות אליו: הייתי בחודש התשיעי, מחכה ללידה
שתהיה בשעה טובה בע"ה. והנה בשבת בבוקר אני מרגישה צירים. לא ידעתי להבחין
אם הצירים תכופים מדי או לא והאם אני אמורה לנסוע לבית החולים באמבולנס או ללכת
ברגל. באתי אפוא לביתו של הרב זצ"ל ושאלתי מה לעשות. אמרתי לרב שהתחילו
צירים, אבל הם לא מאוד חזקים. הרב אמר לי לנסוע לבית החולים מיד, ללא שהות. האמת
שלא כל כך רציתי ללכת לבית החולים. חשבתי שאולי כדאי שקודם אוכל עם משפחתי סעודת
שבת, שיהיה לי כוח ללידה ובכלל, ואמרתי את הדברים לרב, אבל הרב חזר ואמר: לא
להשתהות, לכי עכשיו.
יצאתי מבית הרב, ולמרות פסיקתו הנחרצת החלטתי בכל זאת לאכול קודם ורק אז ללכת.
זו הייתה שבת של קיץ, הגענו ברגל לבית החולים לפני הצהריים, השעות חולפות
עוברות, ולידה אין. כך קרה שהייתי שם כל השבת, ובלי שום התפתחות בלידה. במוצאי
שבת נכנס הרופא לבדוק אותי ואמר לי: גברת, שכחת מה זה לידה? את בכלל לא בלידה,
את יכולה לחזור הביתה.
לא הבנתי. איך זה ייתכן? הרי הגעתי לכאן עם צירים, והרב אמר לי להגיע מיד.
חזרתי הביתה בוכייה, ולמרות אי הנעימות התקשרתי לרב לשאול אותו מה לעשות. הרב
השיב לי בנחת: תנוחי קצת ואל תלכי לבית החולים עד שאומר לך לעשות כן. בחמש לפנות
בוקר התקשר אלינו הרב ואמר לבעלי שהגיע הזמן, ללכת מיד לבית החולים. הפעם כבר
למדתי את הלקח ויצאנו ללא שהות לבית החולים, ותוך שעה וחצי התינוק היה בחוץ. אחר
כך אמר לי הרב: אם היית הולכת מיד בשבת, היית יולדת מיד. אבל את התעכבת, לכן
הלידה התעכבה.
