יום-יום הייתי מסיע את הרב מהבית שלו לבית-הכנסת לתפילת ותיקין, ואחר כך מחזיר אותו. יום-יום הוא היה עם אור מיוחד. עם החיוך שאי-אפשר לתאר. כל יום היה בשבילי ביראה ופחד כמו היום ראשון שפגשתי אותו. יראה עם אהבה גדולה.
גם אני פחדתי לשבת על ידו. כל פעם שהייתי מלווה אותו למקום כלשהו לומר דברי תורה, הייתי מביא אותו אל מקומו והולך אחורה. לא הייתי מעיז לשבת לידו. רק אחרי שאנשים היו באים לשאול שאלות ולפעמים היו מקיפים אותו מכל עבר ולא שמים לב, התקרבתי וישבתי על כיסא לידו כדי שאנשים לא יפריעו לו. שלא ישמעו אחד את השאלות של השני. שלא יפנו אליו כמה אנשים בו זמנית. שיהיה קצת סדר בשאלות ובברכות.
