בימים ההם לא ידעתי עדיין היכן גר הרב. ביום פורים דמוקפין הייתי
בירושלים, והייתי צריך ליטול ידיים דחוף ולא מצאתי מים. אמרתי בלבי, אגש כאן
לאחד הבתים ואבקש מים לנטילת ידיים. עליתי לאחד הבתים, ובאורח פלא היה זה ביתו
של הרב.
הרב היה באמצע סעודת פורים. הוא הסתכל עלי והראה לי בידו את המטבח, מקום בו
אוכל ליטול ידיים. זה היה פלא, כי לא אמרתי לו מאומה, והוא לא אמר לאף אחד חוץ
ממני ליטול ידיים. אין ספק שהוא חש את הצורך שלי.
נטלתי ידיים וחזרתי לשולחן. על השולחן היו מאכלי פורים, וביניהם דג מעושן.
שאלתי אותו: למה אוכלים דג בפורים? אמר לי: כי הדג רומז ל"עינא
פקיחא". עיניו תמיד פתוחות ורומזות להשגחת ה' עלינו תמיד – אפילו בגלות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. עמוד התפילה בדורנו.
(הרב מאיר אדרי, ראש ישיבת נווה הרצוג, אשדוד)
