סיפרה מירב עמור, בת הרב זצ"ל: כשאבא הרב זצ"ל היה רב ראשי, אני הייתי ילדה קטנה. אבא היה עסוק מאוד במתן תשובות לכל אדם בארץ ובחו"ל, כולל רבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים שהגיעו להתייעץ איתו בשאלות שהם לא ידעו להכריע בהן.
מטבע הדברים הרב לא נמצא הרבה בבית, וגם כשהיה בבית היה עסוק. בתור ילדה קטנה, כבת 10, רציתי יותר זמן עם אבא והבנתי שאין לי ברירה אלא לעשות מעשה. התחפשתי לגברת, נעלתי נעלי עקב, שמתי כיסוי ראש ותיק צד ודפקתי על דלת לשכתו של אבא. אבא פתח לי את הדלת, ואמרתי בכל הרצינות שגייסתי שיש לי שאלה לרב.
הוא הכניס אותי לסלון שהיה מקבל בו אנשים ואמר: בבקשה, שבי ותשאלי את השאלה. שאלתי: האם מותר שלכבוד הרב יהיה גם זמן לדבר עם הבת שלו? הרב צחק צחוק גדול, קרא לאמא הרבנית ואמר לה: תראי, תראי איזו גברת נכנסה לפה.
.. חשוב לי להדגיש, שכאשר הייתי צריכה ללמוד למבחנים במקצועות הקודש כמו תורה או דינים, אבא הוא זה שהיה לומד איתי ובוחן אותי. בדינים למדנו בבית הספר לפי מנהגי האשכנזים וזה סיבך אותי מאוד, כי בבית נהגנו אחרת, כמובן. אבל בזכות אבא הרב הדברים הסתדרו לי היטב בראש. הוא הסביר לי בנחת ובסבלנות רבה מה לפי האשכנזים ומה לפי הספרדים, מה לכתוב במבחן ומה לעשות בבית.
היה לרב כתב קליגרפי מאוד יפה, ובתור ילדה קטנה אבא היה מאייר לי את השערים למחברות. הוא היה מצייר בשני עפרונות ואני הייתי צובעת בפנים. זה נכון שלא היה לו הרבה זמן פנוי כמו לאבא רגיל, אבל כשהייתי צריכה אותו הוא היה שם בשבילי. באחד השיעורים שמסרתי בסמינר לימדתי על דרייווש, שכתב איגרת שהוא מאשר לבנות את בית המקדש. אבא כתב על בריסטול ענק את המכתב הזה, כביכול, וכולנו למדנו מזה. כשהייתי ילדה הייתי עושה עם ילדי השכנים תהילים כל שבת. אבא היה כותב את חידוני פרשת שבוע, ומי שהשיבה תשובה נכונה קיבלה פרס. עד היום יש לי קלסר שלם של חידונים שאבא כתב.
אני מספרת את הסיפורים האלה ומתמלאת געגוע. כביכול דברים קטנים, אבל בזכותם הרגשתי חשובה ואהובה.
