קרוב לעשר שנים מאז נישואיו ישב הרב זצ"ל ולמד תורה מבוקר עד
ערב, והרבנית צביה חנה שתחיה פרנסה את המשפחה.
מובן שהם חיו בצמצום והוציאו רק את ההוצאות שהם היו חייבים. ובאמת, בשנים
הראשונות לא היה להם כסף אפילו לקנות מקרר. הם היו קונים קרח ממוכר הקרח שהיה
עובר ברחוב על עגלה עם סוס ומוכר לכל מי שאין לו מקרר.
כשהרבנית הייתה קונה קרח, היא הייתה לוקחת רבע קובייה, וכשהרב היה קונה קרח
הוא היה לוקח שליש קובייה. כששאל אותו המוכר למה הוא לוקח שליש ואשתו לוקחת רבע,
השיב לו הרב הצעיר: אני רוצה שלאשתי יהיה יותר נוח ושלא תצטרך להצטמצם. הרב
הסביר לו את מה שכתוב בגמרא כי מי שמכבד את אשתו – סופו להתעשר. כנראה שהדברים
הללו עשו רושם רב על מוכר הקרח, שראה את הכבוד שנוהג הרב באשתו למרות שהיה מדובר
בפרוטות, והוא זכר אותם שנים רבות.
לימים נעשה הרב מרדכי אליהו לרב ראשי לישראל, ואותו מוכר קרח נעשה השומר
בכניסה לרבנות הראשית. כשראה מוכר הקרח את הרב נכנס בשערי הרבנות הראשית, עם כל
הכבוד סביבו, הוא שם לב שזהו אותו בחור צעיר שלקח ממנו שליש קוביית קרח במקום
רבע. גם הרב עצמו הבחין מייד שהשוער הוא אותו מוכר קרח מימים עברו ומייד ניגש
ללחוץ את ידו.
התרגש השוער עד מאוד ולא היה יכול להוציא מפיו יותר משתים-שלוש מילים, ואלו
הן: אהה… רבע ושליש!
