במהלך שנות התבגרותו, החל בננו שיחיה לרדת אט-אט מן הדרך הטובה. העולם שבחוץ קרץ לו, והוא המעיט בברכות ובתפילות. אשר יגורנו בא לנו, והגיע יום שגם הכיפה מצאה את דרכה אל כיסו, במקרה הטוב, ואל מקום נשכח בחדרו, במקרה הפחות טוב. ראינו את בננו בדרכו החדשה, לבנו כאב ועינינו כלות, אבל כל מה שניסינו לעשות כדי להשיבו אל דרך התורה והמצוות לא צלח.
לימים החליט בננו לחפש לעצמו דרך חדשה מעבר לים. לצערנו, הוא החליט להמשיך בדרך הירידה ולרדת לארצות-הברית. הוא עסק שם במה שעסק, והיה נראה שהוא רק הולך ומתרחק מאתנו, הן גשמית והן רוחנית.
ואולם מתברר שאת מה שלא הצלחנו אנחנו לעשות בדרכים שלנו, עשה הרב זצ"ל בדרך משלו. אחד מהספרים הנפלאים מסדרת "אביהם של ישראל" התגלגל לידיו של בננו, דווקא בהיותו בארץ נכר, והוא אחז בו ולא הרפה. לימים סיפר הבן, שמשהו בספר הזה דיבר אליו כל כך וכאילו קרא לו לחזור אל חיק היהדות ולחזור אלינו לארץ.
הבן חזר ארצה, והמקום הראשון שהגיע אליו משדה-התעופה היה ציונו של הרב בהר המנוחות בירושלים. הוא הגיע לשם, געה בבכי תמרורים, ומאז רק הלך והתעלה. היום, ברוך ה', הוא מקפיד על קלה כבחמורה, כיפתו יציבה על ראשו וציציותיו מתבדרות ברוח.
