סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: פעם הייתה עלי מחלוקת בחולון והייתה סערה גדולה. אשתי הייתה עצובה, וכל המפעל לקירוב יהודים והחזקת תורה היה בסכנה. הרב זצ"ל שמע על כך ובא אלי לחולון לעצרת לחיזוק התורה. ברוך ה', העצרת הייתה גדולה וברוב עם. בית הכנסת היה מלא מפה לפה.
העצרת הסתיימה בשעה מאוחרת והרב יצא לדרכו לירושלים. והנה הוא מתקשר אלי ואומר: זה טוב ויפה שחיזקתי אותך, אבל מה עם אשתך? האם היא הייתה בעצרת? אמרתי לו שעזרת הנשים הייתה מלאה בגברים, בגלל חוסר מקום, ולכן היא לא הייתה. אמר לי הרב שהוא חוזר לחולון לעלות לביתי על מנת לחזק את אשתי. הרגשתי נבוך ואמרתי: אין צורך. אבל הוא כבר הורה לנהג שלו לסובב את הרכב והודיע לי שהוא בדרך.
מיהרתי הביתה עם כל התלמידים. הרב עלה אל הבית, נכנס לסלון ושר ורקד עם כל התלמידים "על בית זה ויושבהו תהיה ברכת אליהו". אחרי רבע שעה הוא שאל אותי: האם יצאתי ידי חובה? לא הבנתי את שאלתו. וכי איזו חובה יש כאן? הוא חזר ושאל: האם אשתך שמחה? אמרתי לו שבוודאי שהיא שמחה, אבל הוא לא הסתפק בזה וביקש שאבדוק. הלכתי לאשתי ושאלתי אותה אם היא שמחה. אני חושב שהיא הייתה יותר שמחה מהיום שבו הרב זצ"ל חיתן אותנו. רק אחר כך הוא הרשה לעצמו לעזוב את חולון ולנסוע לביתו.
