סיפור על הרב מרדכי אליהו

מתוך הספר אביהם של ישראל חלק שישי

זהירות בכבוד הורים

הרב אמר שזה לא שייך, כי המשפחה רגישה והם בוודאי ייפגעו וזה יצער אותם. אמרתי לרב שאני מכיר היטב את המשפחה והם לא כאלה שמקפידים, ומה שאני אעשה זה בסדר...

סיפר מנחם ולצר מבית-שמש: הרבה פעמים אנחנו מדברים על "ואהבת לרעך כמוך", ובאמת משתדלים לא לפגוע זה בזה. אבל עד כמה צריך להיזהר בזה למדתי ממרן הרב אליהו זצוק"ל. כמה מחשבה ורגישות צריך בעניין חשוב זה. הלימוד היה אחרי שנפטרה חמותי ששמה היה זוהרה והיא נפטרה בקיצור ימים לאחר מחלה קשה. בשנת האבלות תוך י"ב חודש לפטירתה נולדה בתנו הבכורה. התייעצנו עם הרב איזה שם ניתן לבתנו, מצד אחד זו זכות גדולה להיקרא על שם חמותי שהייתה יראת שמים, בעלת אמונה חזקה ומידות טובות. אך מצד שני מקובל שלא לקרוא על שם אדם שהלך לעולמו בנסיבות כאלו.

הרב שמע אותנו בקשב רב ואמר לנו שיש כמה דרכים לעקוף את העניין. ראשית, אפשר לקרוא בשם מסוים ולא על שם הנפטר. למשל לקרוא משה, ויש הרבה משה. אתה יכול לכוון על שם משה רבנו או על שם הרב משה איסרליש בעל המפה על ה"שולחן ערוך", והמשפחה שומעים שמשתמשים בשם משה וזה מזכיר את המנוח, אך לא על שמו אלא כשמו.

כמו כן, אפשר להוסיף שם, למשל במקום יוסף לקרוא יוסף חיים. אבל אז חשוב מאוד להקפיד להשתמש בשני השמות בחיי היום יום, או לפחות לעתים. הרב הציע למשל, שאשתי תזכיר בקביעות את השם המלא כאשר היא מתפללת על בני המשפחה, בעת הדלקת נרות שבת.

שאלתי את הרב: אם כן, אולי לא כדאי להיכנס לכל הבעייתיות הזאת, ופשוט לקרוא שם אחר לחלוטין שאינו קשור כלל לחמותי. הרב אמר שזה לא שייך, כי המשפחה רגישה והם בוודאי ייפגעו וזה יצער אותם. אמרתי לרב שאני מכיר היטב את המשפחה והם לא כאלה שמקפידים, ומה שאני אעשה זה בסדר.

וכאן הרב לימד יסוד מאוד חשוב ואמר: מאיפה אתה יודע שלא יצטערו? אפילו אם תשאל אותם ויאמרו לך שזה בסדר שתקרא בכל שם שתרצה, הם בכל זאת יצטערו ויקפידו. כי הרבה פעמים אדם לא אומר את מה שהוא באמת מרגיש בפנים, לעתים הוא משיב כך כי לא נעים לו או משום שהוא אינו רוצה להכביד, אבל באמת זה כן מפריע לו. איזו רגישות מופלאה!

יש לכם שאלה?
כתבו לנו!

סיפורים נוספים:

 הייתי בבית הכנסת בתפילה, ובעלייה לתורה קניתי עלייה בח"י שקלים וקראתי לתינוקת שרה אורה. במוצאי השבת התינוקת הייתה במצוקה, סיבוך אחרי סיבוך. 
 אבי שיחיה דאג לו וניסה לקרב אותו למרכז הבמה, אבל הרב זצ"ל לא זז, חייך אל אבי והשיב: מי שקשור למעלה, לא נופל. 
והנה מגיעים שני אנשים שעזרו לו לדחוף את המכונית, אחד מבוגר ואחד צעיר. כשיצא להודות להם על העזרה, ראה שבעצם מי שעזר לו לדחוף את רכבו היו הרב אליהו זצ"ל והעוזר שלו.
 על נושא השיחה ביניהם לא הגיע הזמן לספר כיוון שחלק חשוב ממנה עסק בנושאים רוחניים ונסתרים שהפעילות בהם נמשכת בהווה, וזו הסיבה שהרבי טילפן ישירות ללא מתווכים. 
 ממש כמו שהרב כתב בתפילה שחיבר לפני ישיבתו בדין: "ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין חס ושלום". כי זו הנטייה הטבעית של אדם - מה, להתעסק עם מקרה כזה? 
 אותם אנשים ניסו לכפות את דעתם על הרב, שייתן את "הסכמתו", בתור רב ראשי, לעניינים מסוימים בנושא כשרות, שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה. 
 רק מי שהבין מעצמו - הבין. הרב לא רצה לגרום "אונאת דברים", כמו שעשו החברים של איוב במקום לנחם אותו (שו"ע חושן משפט רכח ד). 
 למחרת בבוקר התקשרתי לרב לשאול שאלה קצרה, והוא אמר לי מיד: בסוף לא באת לשיעור אתמול. אני נבוכתי, אך קיבלתי מסר חזק כמה חשובה הקביעות בשיעור תורה. 
 הוא תיאר לי את המצב הקשה וביקש שאלך לרב זצ"ל דחוף כדי לקבל ברכה להציל את אשתו. רצתי לבית של הרב, ותוך כדי ריצה התקשרתי לרב יהודה מוצפי שאמר לי כי רק בעוד חצי שעה...
 גם כשאחרים התקשו לעזור, הרב, עם כל מעמדו, היה אומר בשמחה: "במה אוכל לשרת אותך? במה אעזור לך? 
 אבל כשראה שהעשיר קצת נבוך הוא שאל אותו: "בשביל מה באת אלי?" אמר העשיר: "לקבל ברכה". אמר לו: "בשביל לקבל את הברכה שלי, אתה לא צריך להביא לי כסף". 
 בשביל הציבור. בשביל עם ישראל.