היום אני נחשב יהודי אמיד. יש בידי רכוש רב, וכמו כל עשיר אני גם
דעתן. כבר נאמר במשלי (יח כג): "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר
יַעֲנֶה עַזּוֹת". אבל כשהגעתי לארץ קרה לי מה שקורה להרבה עולים חדשים,
איבדתי את כל מה שיש לי. כך מספרים חכמינו על רבי זירא שצם מאה תעניות כדי לשכוח
את תורת חוץ לארץ (ב"מ פה ע"א). הכול בשביל להתחיל מחדש. כך, כעבור
חצי שנה מיום עלייתי ארצה, הגעתי למצב שהייתי ישן ברחובות.
יום אחד מישהו סידר לי מקום לינה בישיבת "מכון מאיר", ולאט-לאט זה
הפך בעבורי ליותר ממקום לינה. כעבור זמן שמעתי על הרב זצ"ל, שאהב מאוד את
הישיבה שלנו, והחלטתי לגשת אליו לשאול איך הוא מציע לי לשקם את חיי. באותה תקופה
עלו בי מחשבות לחזור לחוץ לארץ, למקום שממנו באתי, לעבוד קצת, להתפרנס, ואז
לחזור. אבל המחשבה על עזיבה הייתה לי לא פשוטה. הגעתי אפוא אל הרב ואמרתי לו:
כבוד הרב, באמת שאני לא רוצה לעזוב את הארץ, אבל האם מותר לי לעזוב על מנת לעבוד
ואז לחזור?
הרב, שקלט מיד את המקום הרוחני שלי, הבין שאני צריך לקחת אחריות על עצמי
ולהתעורר מחדש ואמר לי: מותר לך לעזוב את הארץ. הייתי המום. ידעתי שהרב אומר
לאנשים לא לעזוב את הארץ, ולא הבנתי מדוע הוא עונה לי כך. ניסיתי את מזלי שנית
ושאלתי: ומה אם אחליט לא לנסוע ולהישאר בארץ וללמוד תורה, האם זה גם טוב? הרב
חייך ואמר לי שכן. עכשיו הייתי נבוך לגמרי. רציתי שהרב יגיד לי דברים ברורים,
ושאלתי שאלה הכי פשוטה. הרב לא קיבל שום החלטה בשבילי, והוא ידע למה. הוא השיב
לי: אתה תחליט.
יצאתי מהרב מבולבל לחלוטין. הרב לא הוציא לי שום ערמונים מהאש. הוא השאיר לי
את ההחלטה ואפילו לא כיוון אותי. מה אני עושה? האם אני מרים ידיים וחוזר
לארצות-הברית? חוזר לארץ נישואי התערובות? האם אני נוסע לחיות חיי ריקנות בארץ
הריקנות, או שאני הולך לחיים משמעותיים של לימוד התורה בארץ ישראל? לא עשו לי
הנחות, הייתי צריך לקבל את ההחלטה בעצמי. ואחרי לבטים קשים החלטתי. אני קובע את
חיי בארץ ישראל.
הגיע יום פורים, והישיבה כולה, ובראשה הרב ביגון, הגיעה לביתו של הרב. הרב ישב
על כיסא ונראה ממש כמו מלך, והכיסא על ידו היה פנוי. אני עמדתי מאחור, והנה הרב
הסתובב וסימן למישהו לגשת לשבת. לי היה ברור שהרב מתכוון לראש הישיבה, אבל
איכשהו זה לא קרה ודחפו אותי לשבת ליד הרב. כאשר התיישבתי הרב סימן לי שבדיוק
לזה הוא התכוון, שאני אשב לידו. הייתי נבוך מאוד, הרגשתי שיש כאן סוג של
"ונהפוך הוא" – כולם עומדים מסביבי, כולל ראש הישיבה, ואני יושב ליד
כבוד הרב.
מה קורה פה? האם הכבוד הגדול הוא בעקבות ההחלטה שלי? ואם ההחלטה שלי כל כך חשובה,
אז למה הרב לא אמר לי במפורש להישאר בארץ? אבל כשישבתי לידו הבנתי שהרב רצה שאני
אקבל את ההחלטה בעצמי, כי רק כך אני אקיים אותה, וקיבלתי כוח גדול. הבנתי שהוא
נתן לי את הכבוד הזה כי בחרתי להישאר בארץ ולא לעזוב. מאז אני כאן ב"ה,
ושמח על ההחלטה הזאת שהגעתי אליה בזכות הכוח שהרב נתן לי.
במשך השנים הייתי בקשר גדול עם הרב, כל שאלה חשובה הייתי מביא לפתחו והוא היה
מכוון אותי לקבל לבד את ההחלטה. אולי בגלל זה היה לי קשה מאוד כשהוא נפטר. חשבתי
שהוא עזב אותי כמו שהוא עזב את כולם, עד אותו הרגע שהבנתי שהוא לא עזב. יום אחד
נסעתי ברכב שלי והוא עלה באש. הצלחתי לקפוץ ממנו ללא פגע ולהינצל, ובאמת זו
הייתה הצלה גדולה כי הרכב נשרף כליל, רק שלושה דברים נשארו שלמים לגמרי – הטלית,
התפילין, והספר "דרכי טהרה" של הרב זצ"ל. הבנתי כי הוא ממשיך
להוביל אותי גם אחרי פטירתו. הבנתי שאני יקר לו היום לא פחות ממה שהייתי יקר לו
בחיי חיותו.
