הרב זצ"ל היה מברך חולים, ולפי הברכה אפשר היה לדעת מה יקרה עם החולה. אם הרב היה מברך את החולה – הרי שמצבו ישתפר. אם הרב לא בירך או שאמר: לך לרופא זה או אחר, היית יכול לדעת שהמצב רציני.
באתי אל הרב עם חתני, שמואל קידר, שהיה חולה. הרב שאל על מחלתו, ואחר כך אמר לו חתני שאומרים לו ללכת לרבנים לקבל ברכה. אמר לו הרב: "אין לך צורך ללכת לרבנים. אתה יכול לברך אחרים".
שמתי לב כל השיחה, שהרב מדבר אתו אבל לא מברך אותו, וזה היה לי קשה מאוד. הייתי בסערת נפש גדולה, והרבנית שתחיה הרגישה מה שעובר עלי. היא ניגשה אל הרב ואמרה לו: לא בירכת אותו. הרב ענה לה: "זה בסדר, הוא יעבור את הניתוח". שוב הרב לא בירך.
לא ידעתי את נפשי. עד שבאתי אליו וביקשתי ממנו במפורש לברך את חתני כדי שיחיה. הוא חשב קצת ואמר לי: תבוא ביום האחרון של סוכות לבית-הכנסת, לתפילה עם הנץ החמה בשעת פתיחת ההיכל. תזכיר לי להגיד עליו "מי שבירך" בשעת פתיחת ההיכל. באתי לתפילת הנץ באותו יום, והנה בשעה של פתיחת ההיכל אני רוצה לגשת אליו להזכיר לו לברך, והוא מסתכל לכיוון הדלת.
הסתכלתי גם אני לכיוון הדלת של בית-הכנסת, ואני רואה שני חתנים אחרים שלי נכנסים בפנים נפולות. הם באו לספר לי שחתני החולה נפטר. הבנתי הכול וחזרתי לאחוריי. (הרב יצחק אלידר)
