מספרת שפרה חבה: ב"זאת חנוכה" הלכנו, בתי ואני, לציון של
הרב זצ"ל להתפלל. בתי, שהייתה אז מתחת לגיל 12, החליטה לקרוא את שמו של בני
בתהלים החיד"א. בתי החליטה כך, כי לבני היה קשה בשידוכים. באותה תקופה הוא
נפגש עם בחורה פעמיים והיא רצתה, ואני משום מה הייתי שאננה ולא כל כך ביררתי על
הבחורה.
חזרנו מהציון של הצדיק, ובראשי חלפה מחשבה שכדאי להתקשר לברר עוד על הבחורה.
התקשרתי לדודה שלה, אישה שאני מכירה, ושאלתי אותה עליה. אבל באופן מפתיע, הדודה
לא הסכימה להשיב לי. היא פשוט שתקה. ניסיתי שוב בלילה, ושוב היא לא הוציאה מילה
מהפה. זה נראה לנו תמוה מאוד. בעלי הציע שאפגוש את הבחורה, וכשפגשתי אותה גיליתי
בחורה זורמת ונחמדה. על פניו הכול היה כשורה והקשר התקדם.
באחד הימים התקשרה אלי אותה דודה והציעה שאדבר עם הבת שלה, כי היא מכירה את
הבחורה טוב יותר. אבל עוד בטרם הספקתי להתקשר אל אותה בת, היא התקשרה אלי ואמרה:
האמת שאני מאוד נבוכה. דיברתי ארוכות עם רב כדי לוודא מה מותר לי להגיד ומה
אסור. אבל את צריכה לדעת שלבחורה הזאת יש בעיה נפשית לא פשוטה. ולא רק זה, היא
הצהירה בפנינו שלאחר שתתחתן עם בנך, היא לא תאפשר לו להמשיך ללמוד תורה. למותר
לציין שבני ניתק קשר עם אותה בחורה. לימים נודע לנו, שהיא התחתנה עם מישהו אחר,
ויום לאחר החתונה היא ברחה. אני מרגישה שהצדיק הגן עלי. זכות הצדיק הצילה אותי.
