סיפר
הרב אלעד אליהו, נכד הרב זצ"ל: איזה געגוע. כמה הייתי נותן רק כדי לזכות
לעוד כמה דקות עם סבא. במשך שעות הייתי יושב לידו, מביט עליו לומד. מדי פעם הוא
היה נותן לי גמרא והיה שואל אותי: איך אתה מבין את רש"י? האמת, לא כל כך
משנה מה עשיתי עם סבא הרב, תמיד הרגשתי קדושה, טוב אין סופי, עוצמה. גם כשגדלתי
והתחלתי ללמוד ברצינות, הייתי מגיע אליו. לא כדי להתפלפל או לשאול שאלות, רק כדי
לנשום אוויר פסגות. מסבא הייתי חוזר לישיבה עם כוחות, עם שאיפות חזקות, עם שמחה
ויראת שמים, עם יותר שלמות ושלווה.
איזה געגוע לדרשות של
ליל שבת. "אומר אור החיים הקדוש" – זה משפט של הרב. הייתה לו מנגינה
מיוחדת כשאמר אותו. הרב היה מתחיל מ"אור החיים", מתבל בסיפור, ומסיים
עם רש"י או האלשיך הקדוש. הדברים היו פשוטים, בלי חידושים מיוחדים. אבל
נאמרו במתיקות שאי אפשר לתאר. רק היום אני מתחיל להבין איזו גדלות הייתה בדרשות
הללו. אולי הן היו באותן המילים שלי, אבל הקדושה של הרב, שהייתה גלומה בכל מילה,
העניקה להן חיים מיוחדים. אחד הדברים המופלאים שהיה בדרשות אלו, הוא שלא היו בהן
שום חידושים. ההיפך מהדרשות היום, שבהן כל רב מביא את הרעיון שלו, את הניתוח
המבריק שלו. מקשה ומתרץ, חורז ויוצר, ומגיש לקהל.
הרב לא
הביא את עצמו לדברי התורה. הוא הביא את ה"אור החיים" הקדוש, את האלשיך
הקדוש. הצדיקים הללו היו נמצאים איתנו בבית הכנסת. אולי בגלל שהרב ידע לתת להם
את מקומם.