סיפר
בנו של הרב זצ"ל, הרב יוסף אליהו שליט"א: האדמו"ר מנובומינסק
זצ"ל, יושב ראש מועצת גדולי התורה בארצות הברית, שנפטר השנה, היה בידידות
עם הרב זצ"ל. תמיד כאשר שהה בארץ היה מגיע לבקר את הרב בביתו, וכאשר הרב
היה בארה"ב היה הוא מגיע לבקר אותו.
באחת הפעמים,
כאשר הרב ביקר אותו בישיבה שלו בארה"ב, הם נכנסו לחדר כלשהו, בו ישבו בניו
וכמה מראשי הישיבה ודיברו ביניהם בדברי תורה. הם בדיוק דיברו על הרהור כדיבור
דמי או לא (האם הרהור נחשב כדיבור).
הרב אמר לאדמו"ר
שלדעת הרמב"ם הרהור כדיבור דמי, וזהו גם הפשט בבן איש חי שאומר שבכל פעם
שאומרים ברכה יש להרהר בשם ומלכות בליבו. האדמו"ר השיב שאין פשט כזה
ברמב"ם ואף לא ברמב"ם אחר והתפתח ויכוח גדול בנושא.
או אז ביקש הרב אליהו להביא את הרמב"ם בהלכות ברכות,
פתח והראה לאדמו"ר את ההלכה שכתובה בו: "כל הברכות כולן צריך שישמיע
לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך
בלבו" (פרק א הלכה ז). וזו הוכחה שלדעת הרמב"ם הרהור כדיבור דמי.
האדמו"ר התפעל מאוד. הוא רמז לאחד מבניו, והלה הכניס
בקבוק יין וגביעים מכסף ובאמצע הפלפול מזגו יין לגביעים. הרב שאל אותו מדוע
היין, והוא השיב לו: אמנם אני ראש ישיבה, אבל אני גם אדמו"ר. כשאומרים כזה
חידוש צריך לשתות "לחיים"!
