אשתי הגיעה ללדת, ובעת הלידה קיבלה זריקת אפידורל. אלא שהרופא טעה
טעות חמורה והזריק את החומר למקום שגרם לאשתי שיתוק בחלק העליון של גופה. כל
לידה היא לא קלה, ולידה תוך כדי כאבים גדולים עם גוף חצי משותק קשה פי כמה, אבל
ב"ה אשתי ילדה ילד בריא ושלם.
הרופאים הבינו את הטעות שלהם וניסו לעזור בכל דרך. הם הסבירו לנו שהשפעת
הזריקה לא צפויה. אשתי יכולה להיות משותקת שלושה ימים או שלושה חודשים. הם
הסבירו לנו שהם יכולים לסתום את נקב הזריקה בדם קרוש, אבל במקרה כזה יש סיכוי של
10% שהאישה תישאר משותקת כל ימיה. שתי אפשרויות מאוד לא מלבבות.
אשתי ואני היינו נבוכים מאוד. איך נדע מה להחליט? מה גם שהסיכון שבאפשרות
השנייה נראה מאוד גדול. החלטנו אפוא ללכת לשאול את מרן הרב אליהו זצוק"ל,
שהוא יורה לנו מה לעשות. אבל יצאנו מבית החולים בשעה מאוחרת של יום שישי, ולא
הספקנו להגיע אליו בטרם כניסת השבת. והנה בשבת לפנות בוקר אני קם ורואה את אשתי
יושבת על המיטה בכוחות עצמה ומניקה את התינוק, תוך שהיא מניעה את ראשה מצד לצד
כאילו כלום לא קרה.
האם אני רואה נכון? שאלתי אותה.
כן – היא ענתה.
ואיך זה קרה? שאלתי.
אתה ממילא לא תאמין אם אספר לך, ענתה אשתי.
בכל זאת, ביקשתי.
וכך סיפרה אשתי: אתה זוכר שרצינו ללכת לרב אליהו זצ"ל. ובכן, הלילה אני
ישנה וחולמת שאני מגיעה אל הרב כדי לשאול האם לעשות את הניתוח שהרופאים מציעים,
או לא לקחת סיכון כל כך גדול של 10% שיתוק. אבל השאלה הזאת לא יוצאת מפי, ואני
מבקשת ברכה להיות בריאה.
הרב הסתכל עלי, חייך וברך אותי שאהיה בריאה לגמרי. וכך התעוררתי מהחלום. שבת
בבוקר, ואני בטוחה שהחלום אמת. הזזתי את ידי ואת ראשי, והנה הברכה חלה. בהקיץ של
ממש. נכון שאתה לא מאמין? שאלה אשתי בעיניים דומעות משמחה.
מאמין, אמרתי לה. מאמין לגמרי.