מספר הרב אליעזר וילישנסקי מחב"ד: בשנת תש"ס הייתי שליח
ברמת-אביב, ואז היה שיא המלחמות נגד הישיבה שם. היינו עומדים ביום שישי בדוכן
תפילין, מולנו היו דוכנים נוספים, ואנשים שהתנגדו לנו זרקו למקום בשר
"אחר" ועוד מרעין בישין.
היה לנו קשה מאוד עם ההתנגדות של אנשים שעדיין לא שומרים מצוות, אבל דומה
שהקושי היותר גדול היה דווקא כשהתחילה תופעה חדשה, שבה התחילו להגיע אלינו אנשים
דתיים וטענו כלפינו שאנחנו עושים בלגאן וצרות, מבאישים את ריחם בעיני התושבים.
לכאורה היה חשוב להם יותר להיראות יפה כלפי הציבור הכללי מאשר לעמוד על העקרונות
שלהם.
באותה תקופה היו במקום בתי-הכנסת "היכל חיים" ו"נווה
קודש", שם היו פרופ' שאקי והרב בר-שלום, וכן בית-הכנסת שבו התפלל הרב
זוננפלד עליו השלום. כאשר נוכחנו שההתקפות לא פוסקות, ואנשים בקרבנו החלו להיחלש
מהן, החלטנו שצריך להביא מישהו בעל שיעור קומה שירומם את רוחו של הקהל הדתי שהדת
חשובה לו. ואם אומרים רב בעל שיעור קומה שיבוא לרומם – אומרים הרב זצ"ל.
פנינו אפוא ללשכתו של הרב, ולשמחתנו קיבלנו תשובה חיובית. כאשר הרב הגיע למקום,
בית המדרש היה מלא מפה לפה.
אבל לא רק אנחנו חיכינו לרב. כאשר הרב הגיע למקום, חיכה לו בפתח בית המדרש
סטודנט, שהחל לנאץ ולגדף את הרב. הוא כעס כל כך, עד שיצא לו קצף מהפה. בצעקותיו
הוא דיבר סרה על הרב עובדיה זצ"ל. כי חשב שמדובר בו. אמרו לו שזה לא הרב
עובדיה, אז הוא החל לקלל את הרב בקשי דורון שליט"א… בתגובה אמר הרב: שמעתי,
אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
השנאה שם הייתה גדולה כל כך, עד שכאשר נצרכנו שיפתחו לנו את המעלית כדי שהרב
יעלה בה לבית המדרש, לא אפשרו לנו לעשות זאת. בסופו של דבר היה זה שומר שעמד
במקום, אדם פשוט, שהכניס את הרב למעלית.
אלא שכל התקריות האלה לא שינו את העובדה שבלטה לעין כל – הרב היה במצב-רוח
מרומם מאוד. עד כדי כך מרומם, שאבי שיחיה, שהכיר את הרב היטב ושמע אותו הרבה,
אמר לי אחר כך שפרט לפעם אחת, הוא לא זוכר את הרב במצב-רוח כל כך מרומם. זה היה
מחשמל ממש.
הרב לא דיבר אל הקהל, הוא דיבר עם הקהל. אנשים אמרו לו בכאב: המקום פה שונא
תורה ומצוות. אבל הרב לא התרשם. הוא פנה אלינו בחיוך ואמר: רמת-אביב הוא מקום
הכי ער לתורה ומצוות. אין מקום יותר ער ממנו. כמובן שהמשפט הזה הקפיץ מיד את
הנוכחים, ששאלו אותו איך אפשר לומר כזה דבר, והוא שאל: תארו לעצמכם, כי בשבת
ברמת-אביב יעמוד חרדי ויצעק לכל מי שנוסע ברכב: "שאבס". מה יקרה? כולם
נחרדו ואמרו: זה יהיה אסון. האנשים יכעסו ואולי יעשו משהו קשה. אחר כך הוא שאל.
אם יעמוד מישהו במנהטן ויצעק "שבת" מה יקרה? אמרו לו: זה לא יזיז לאף
אחד. אפילו אם מישהו יעמוד בנתיבי איילון בשבת ויצעק "שאבס". אנשים לא
יתייחסו אליו. המשיך הרב ושאל: ואם מישהו יעמוד ברמת-אביב ביום רביעי ויצעק:
"יום רביעי", מה יקרה? ענינו לו שאף אחד לא יכעס, אולי יגידו לו שהוא
משוגע.
הרב כנראה קיבל את התשובות שהוא כיוון אליהן ושאל: מה זה אומר? זה אומר שבמקום
הזה הלב היהודי כל כך ער, אנשים מתייחסים. אתם חושבים שהיהדות פה מתה? היא ערה,
היא בוערת, רק תדעו לבנות את זה נכון.
הפגישה הזאת שינתה לי את הראש. המלחמות שהיו ברמת-אביב גרמו לי ריחוק וראייה
שלילית על התושבים, והשיחה של הרב החזירה אותנו לשיחות של הרבי מחב"ד שתמיד
אמר לנו כי היהודים הם נשמות קדושות, וכך צריך להסתכל עליהם כל הזמן, גם אלו
שנראים הכי רחוקים. מאותו יום כל הראייה שלי על האנשים השתנתה לטובה, הארנו יותר
פנים וחשבנו עליהם יותר טוב, וכך גם דיברנו אליהם. יחס גורר יחס, וגם הם התחילו
להאיר לנו פנים ולהעריך אותנו ולחשוב עלינו טוב, וכל הפעילות שלנו השתנתה לגמרי
בעקבות אותו מפגש עם מרן הרב אליהו זצוק"ל.
