סיפר
יוסף עסיס: על פניו נראה כאילו בסיפור הזה אין דבר, אבל בשבילי הוא אירוע חשוב
מאוד. שנים התפללתי עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הרב היה מהמקדימים לתפילה,
מתפלל בנץ החמה, מעולם לא ראיתיו מתנמנם בתפילה. תמיד היה מרוכז, תמיד מכוון. גם
בלילות התיקונים כמו שבועות או הושענא רבה שבהם כולם ערים היה ער כל הלילה כמו
אריה, לומד בהתמדה בלי רגע אחד של נמנום.
אני גם זוכר את
הפירוש שהרב אליהו היה מצטט תמיד בפרשת בלעם על הפסוק "הֶן עָם כְּלָבִיא
יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר פרק כג כד), שרש"י מפרש על קימה
בבוקר לתפילה: "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את
המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין". ואע"פ שפשט הפסוק מדבר
על גבורת עם ישראל מול אויביו, מלמד רש"י שהגבורה הלאומית מתחילה בגבורה
האישית.
אחרי כל זה אולי תבינו מה הייתה תחושתי כשבבוקר
יום שבת אחד, בתפילת הנץ, ראיתי כי אחרי הקדושה ראשו של הרב צונח. נזכרתי בכל
הפעמים שהיינו שומעים על הרב שעושה עליית נשמה, הסתכלתי על פני הרב, בחנתי אותו
וזה ממש לא נראה שינה, ואז לפני "מודים" הרב קפץ, כאילו מישהו העיר
אותו, וחזר אלינו.
עד היום אינני יודע מה היה באותה שעה,
אבל אני מרגיש שהייתי שותף למשהו גדול שמתרחש על ידי.
