כדת משה וישראל

מספרת אנדריאה-חנה כהן משדרות: גדלתי בתור נוצרייה. משפחתי באה
מסיציליה, אבל סבי וסבתי עברו לניו-יורק ושם אני גדלתי. למרות שגדלתי בבית
נוצרי, חלמתי כל ימי על השואה, גם כשהייתי ילדה קטנה הייתי חולמת על השואה וזה
היה מוזר מאוד, כי בשכונה שהתגוררנו בה לא היו יהודים ולא הייתה לי כל דרך
להיחשף לסיפור של היהודים.
 
אני זוכרת שבגיל שבע או שמונה היה לי פחד מאוד גדול מהנאצים, ואמי חשבה שאני
משוגעת. אף אחד לא הבין למה אני חושבת על הנושא הזה. ככל שגדלתי התעסקתי עם
הנושא פחות כלפי חוץ, הייתי עסוקה בלימודים וכדומה, אבל בראשי עדיין נמשכתי
לשואה של העם היהודי.
 
האמת היא שהייתי נמשכת לכל דבר של העם היהודי. אהבתי לקרוא בתורה. היה לי חומש
בבית ולא הבנתי למה אני מרגישה רע. הייתי בחיפוש מתמיד אחרי משהו שלא הבנתי מה
הוא. חיפשתי את האמת, ולא ידעתי מה הדרך הנכונה להיות קרובה לה'. מה שכן ידעתי,
שהנצרות לא מתאימה לי, כי שם אין אמת.
 
בגיל 20 הייתי דיילת אוויר בפלורידה, ושם בחוף הים יש הרבה חנויות של ישראלים.
באחד הימים פגשתי שם בחור ישראלי בשם אסף כהן, נוצר בינינו קשר ובסופו של דבר
הפכנו לזוג. אסף לא היה דתי ולא היה אכפת לו לקיים זוגיות עם נוצרייה, אבל באופן
מפתיע הוא הניח תפילין ושמר כשרות. הוא היה מאוד רוחני וכל הזמן סיפר לי סיפורי
תורה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ואוו, יש בעולם עוד מישהו כמוני.
 
אסף ואני נישאנו בחתונה אזרחית, באמצעות עורך-דין, והיה לנו טוב ביחד. אלא
שבדרך הטבע נכנסתי להיריון, ואז קרה משהו שלא הבנתי אותו. ההיריון הזה לא שימח
את אסף, אלא גרם לו להיות מבולבל, והוא אמר: אני כהן וזה עושה לנו בלגאן. הוא לא
ידע מה יהיה אתנו. שאלתי מה זה כהן, בחיים שלי לא שמעתי על זה, והוא ניסה להסביר
לי מה זה אומר. אמרתי לו שכבר הרבה זמן אני מחפשת אחרי האמת, ועכשיו אני רוצה
להיות יהודייה, כי אני מבינה שרק התורה זה אמת. הדת של הנוצרים זה שקר, כל ילד
יכול לראות כמה זה שקר, ועכשיו אני רוצה להיות יהודייה. אסף הסביר לי שלפי הדת
היהודית, כהן לא יכול להיות נשוי למישהי שהתגיירה, לכן אם אנחנו רוצים להמשיך
ולהיות ביחד זה לא יעזור. הייתי מאוד עצובה, כי סוף-סוף, אחרי שכל החיים הייתי
רחוקה מה', הבנתי כמה אני רוצה להיות קרובה אליו. עוד הבנתי, שאם אסף ואני
אסורים אחד על השני, אני לא רוצה לחיות כך.
 
כל אותו הזמן בכיתי הרבה לה'. לא הבנתי למה זה קרה לי. הרגשתי שנמשכתי לאסף
בגלל היהדות שלו, בגלל יראת השמים שלו, לא בגלל דברים כמו יופי או עושר וכדומה.
מיד כשראיתי אותו הרגשתי קרבה, כאילו אני מכירה אותו מאז ומתמיד. לכן ביקשתי מה'
שאם אני אכן יהודייה, שייתן לי סימן ויורה לי מה לעשות. ואם אני לא יהודייה, אז
אעזוב את אסף ואלך להתגייר. אתגייר לא בגלל אסף, אלא בגלל הרצון שלי להיות קרובה
לה'.
 
באותה תקופה הגעתי לרב באיטליה, סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא קישר אותי עם
יהודי באיטליה שיודע איך לבדוק את השורשים. אחרי האינקוויזיציה לא היו במקום
רבנים עם כתובות, ואת כל השמות של היהודים שנולדו או שנפטרו הם שמרו בתוך
הכנסייה. הוא ידע איך להיכנס לשם ולבדוק את השורשים. בחיפושיו הוא הגיע למשפחה
שלי בסיציליה ומצא מי היו הסבתות שלי עד 11 דורות. הדבר הזה היה פלא בפני עצמו,
כי בעיר של סבתא שלי יש הר געש, וכמה פעמים העיר נשרפה, כך שזה היה נדיר שהשמות
נשמרו.
 
באותה תקופה של החיפושים האלה, התחלתי להסתכל על כל מיני דברים שעושים במשפחה
שלי. היה לנו בבית ספר קבלה עם כל מיני סגולות וראיתי כל מיני דברים שסבתא רבא
שלי עושה. למשל, איך היא בודקת ביצה כדי לוודא שאין בה דם. לכן חשבתי שאולי אני
כן יהודייה. כאשר אותו אדם גילה את השמות של הסבתות שלי הוא אמר: אין ספק, אלה
שמות של יהודים. אבל הוא לא הסתפק באמירה בלבד, אלא נתן לי מסמכים שבהם הוא כתב
שאנחנו יהודים, כי הוא מצא את השמות ושם היו כתובים כל הדפים של האינקוויזיציה.
למסמכים האלה הוא צירף את התמונות והשורשים מאמי ומהסבתות שלי.
 
לתומי חשבתי שעכשיו הכול יהיה יותר קל. אם אני יהודייה, אז אוכל להתחתן עם אסף
והכול יבוא על מקומו בשלום. אבל זה לא היה כל כך פשוט. במשך חמש השנים הבאות
דיברנו עם הרבה בתי-דין, ואף אחד לא ידע מה לעשות. אמרו לנו שזה סיפור נדיר, כי
בדרך כלל במצב כזה עושים גיור לחומרה, אבל מכיוון שאסף הוא כהן, יש בעיה לעשות
כך.
 
בזמן הזה ביקשתי מאסף שילמד אותי להתפלל. לא היה לי סידור באנגלית, והוא לימד
אותי איך לקרוא "שמע ישראל". את ברכת "אשר יצר" כתבתי על
פתק וקראתי ממנו בשעת הצורך. את ברכת המזון מצאתי בהגדה של פסח שהייתה לנו בבית.
ואסף, כשראה אותי מתפללת ומברכת, התחיל להתבייש שהוא לא עושה כמוני. כיוון שכך,
גם הוא התחיל לברך ולהתפלל, ולאט-לאט החל לחזור בתשובה.
 
בינתיים נולד לנו בן, קראנו לו שמואל, וכיוון שלא רציתי לשים אותו במעון עם
גויים, הייתי אתו בבית. מהסיבה הזאת לא יכולתי לצאת לעבודה, והמצב הכלכלי שלנו
היה קשה מאוד. במשך שנה שלמה הסתפקנו באכילת עדשים ואורז. גם הלבוש שלי השתנה,
התחלתי ללבוש חצאיות, והמשפחה שלי והחברות חשבו שהשתגעתי לגמרי. בכיתי לה'
שעכשיו שיש לי סימנים שאני יהודייה, שזה ימשיך ושאני לא אקשיב לאנשים מסביבי.

 
באותה תקופה, במסגרת החיפושים שלנו אחרי פתרון, הגענו אל רב במיאמי, שאמר שהוא
יכול לעזור לנו. הוא אמר: אין בעיה, אתם יכולים לבוא למיאמי, אעשה לכם כתובה ללא
גיור. הוא רצה אלפיים דולר, ללמוד אתי קצת והכול יהיה בסדר. זה נראה לנו יותר
מדי טוב. הייתי כבר בהיריון פעם שנייה. ידעתי כבר שאני יהודייה, והיה לי אסור
להיות עם בעלי. חששתי שאם אעזוב אותו עכשיו הוא יפסיק עם תהליך התשובה, וגם לא
ידעתי מה אעשה. הלכתי לים במקום למקווה, אבל עדיין לא הייתי רגועה.
 
ערב לפני שהגענו לרב במיאמי, חלמתי שאנחנו מגיעים לשם ואשתו פותחת לנו את הדלת
בבגדים לא צנועים. ניסיתי לא לחשוב על החלום הזה, אמרתי לעצמי שזה בוודאי לא
נכון, אבל כשהגענו למקום הופתעתי לראות שממש כמו בחלום, אשתו פתחה את הדלת, והנה
היא ממש לא צנועה. מיד הבנתי שה' מראה לי שזה לא מקומי. אחר כך התברר שהוא יושב
בסוג של בית-דין עם עוד שלושה חברים שלו, אבל זה לא ממש רציני. ואנחנו רצינו
שהכול יהיה תקין, לפי ההלכה, וגם שהילדים שלנו לא יסתבכו כאשר הם יגדלו וירצו
להתחתן. הודינו אפוא לאותו רב ואמרנו שאנחנו לא רוצים את העזרה שלו.
 
באותו היום היינו מאוד עצובים, חזרנו הביתה והתקשרתי לרב בברוקלין, שהבנתי
שהיה קרוב לרבי מחב"ד. סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי שאני לא יודעת מה לעשות,
ולהפתעתי הוא אמר: יש רק אחד שיכול לעזור לך, וזה הרב מרדכי אליהו. עד אותו היום
לא שמעתי על הרב הזה ולא ידעתי איך להגיע אליו. שאלתי איך אהיה בקשר אתו, והוא
אמר שאת זה הוא לא יודע. המשכתי להתפלל. הייתה לי חברה שעבדה בבית-חולים
בירושלים ושאלתי אם היא יכולה להעביר לו פתק. כתבתי לו פתק, אבל לצערי ביום שבו
שלחתי את הפתק הוא נפטר. זה היה עצוב מאוד לכל עם ישראל, לא רק לי, אבל אני
זוכרת את היום הזה ממש. הרגשתי כאילו הרצפה נשמטת לי מתחת לרגליים.
 
כעבור כמה זמן שלחתי שליח לציון של הרב אליהו זצ"ל, שליח שיתפלל בעבורי
בציון שלו ובציון של החיד"א, כי הבנתי שהוא אמר שזה דבר שטוב לעשות כשמישהו
צריך ישועה. לא עבר זמן רב, והנה הרב אליהו בא אלי בחלום. הוא לא בבגד, אלא אור
לבן, והוא אמר לי לא במילים אלא בדרך אחרת להתפלל תפילת בוקר. זה היה סימן טוב
בשבילי, כי חשבתי שאם לא הייתי יהודייה הוא לא היה אומר לי לעשות כך.
 
כעבור זמן יצרנו קשר עם הרב ציון בוארון, פוסק בבית הדין הגדול, והוא ביקש
שאביא את כל המסמכים. היה לנו אז ילד כבן שנה, מנחם אלעזר, ולמרות שכאשר הוא
נולד כבר ידעתי שאני יהודייה, המוהל אמר לא לעשות ברית עד שאקבל אישור שאני
יהודייה, והוא רוצה לעשות ברית כמו שצריך. סוף-סוף קיבלנו אישור מבית הדין הגדול
בירושלים שאני יהודייה ולא צריך לעשות גיור. הם אמרו שאלך למקווה ואתחתן עם אסף,
וכן שנעשה לבננו ברית מילה בהקדם האפשרי. הברית הייתה בפורים ושלושה ימים אחר כך
התחתנו, אסף ואני, בחתונה כדת משה וישראל. החתונה הייתה מאוד פשוטה, אבל בשבילי
זאת הייתה החתונה הכי יפה בעולם.
 
אחרי החתונה עלינו לארץ, התיישבנו בשדרות, ועד היום אנחנו מתגוררים כאן. יש
לנו ארבעה ילדים, אנחנו קשורים לחב"ד. אנחנו מרגישים כמו בחלום טוב. בחיים
שלי לא חשבתי שאהיה בישראל. בחיים לא דמיינתי שאוכל לספר את הסיפור הזה והוא
ייכתב ויתפרסם בספר על הרב אליהו זצ"ל.