סיפר הרב יהודה מוצפי, משמשו של הרב זצ"ל: פעם אחת כשהרב היה
מאושפז בבית-החולים, אדם בשם זיילר הביא ויסקי משובח בערב פסח ושאל מה לעשות
אתו, כי הוא חמץ. אמרנו לו שהרב זצוק"ל לא היה אוהב שמוכרים חמץ של ממש
לנוכרי, הצענו לו שישאיר את הוויסקי בבית החולים, ואנחנו נחלק אותו לאנשים שבאים
לבקש ברכה. וכך עשינו. כשבאו אנשים שביקשו ברכה, מזגנו להם מהוויסקי הזה, הרב
ברך והם ראו ישועות גדולות. עד ערב פסח הסתיים הבקבוק וכך ניצלנו מהצורך למכור
חמץ של ממש.
להידור מצווה יש שכר, וכך יום אחד באו אלינו שתי אחיות שעובדות במסירות נפש
בטיפול נמרץ וסיפרו כי הן רואות אנשים רבים שבאים לקבל ברכות, והן גם שומעות
מהאנשים שהברכות מועילות, על כן הן רוצות מעט מהברכה של הרב.
אחת מהן סיפרה כי בנה הוא חולה במצב קריטי, וביקשה ברכה בעבורו. הבאנו מאותו
הוויסקי לאותה אחות, הרב ברך עליו והיא חזרה אחר כך וסיפרה כי בנה פשוט יצא
מחוליו אחרי שהיה חולה זמן רב. ואמר לה הרב זצוק"ל כי זה כוחה של מצווה, של
כל מצווה.
