לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי

מרן
הרב אליהו זצ"ל היה ידוע בזהירותו הרבה בענייני מאכלים. הוא לא היה אוכל
אלא מה שהרבנית בישלה, וכשהיה נוסע לחו"ל היה אוכל רק קרקרים שהרבנית הביאה
מהארץ או דברים אחרים שאין בהם שום חשש. פעמים רבות הרב היה נמנע מאוכל מבושל
במשך שבוע או שבועיים ואוכל רק מעט מן המעט.

שמא תאמר שהרב
היה בצער מכך שאינו אוכל בשבת אוכל מבושל כל צורכו? לא ולא. הוא היה שמח שמחה
גדולה במעט שהיה לו. פעם הייתי נוכח עם מרן הרב בסעודה בחו"ל ועל השולחן
היה כל טוב, והכול היה בהכשרים מהודרים. אבל הרב לא נגע בשום דבר. הוא ידע
שבחו"ל מקלים בבישול עכו"ם, מקלים בהדלקת אש על ידי נוכרי ומקלים בחדש
וכד'. הוא לא היה מעיר לאף אחד על הכשרות, אבל הוא לעצמו לא היה אוכל.

הרב הוציא קופסא קטנה של חומוס מעשה ידיה של הרבנית והחל
לאכול. כשראה אותי מתבונן במעשיו הוא אמר לי בחיוך: זה חומוס טעים במיוחד,
הרבנית בדקה כל גרגר. באותו רגע הבנתי את הפסוק "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ
אֱלֹקי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ', ט').

אני יודע שאנשים אחרים היו מתפעלים מהפרישות של הרב, שלא
היה נגרר אחרי מאכלי חמדה. אני התפעלתי מכך שהרב לא היה בגדר צדיק ורע לו, אלא
צדיק וטוב לו. בלי שום צער, אלא בשמחה אמיתית ואהבת מצוות.