אני מוהל ומתגורר בקריית-שמונה. פעם נתבקשתי לערוך ברית לקרוב
משפחה בירושלים, והסנדק היה אמור להיות הרב אליהו זצ"ל. כמובן שיצאתי לדרכי
כמה שעות קודם הזמן המיועד לברית כדי להגיע בנחת.
אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום.
בכביש מספר 90, בדרכי לברית, התרחשה תאונה, ועד שהגיעו רכבי החילוץ עבר זמן
רב. בעודי מתעכב בפקק הארוך הרהרתי בצער באנשים שממתינים לי ומתעכבים בגללי.
בימים ההם לא היו טלפונים ניידים, וכך לא יכולתי לדווח לבעלי הברית על סיבת
העיכוב. הם חיכו שעה וחצי עד שהגעתי לאולם.
בהגיעי לאולם באיחור כל כך גדול מצאתי אנשים קצרי רוח. חלקם הסתכלו עלי במבט
מאשים, מבט ששואל: איך העזת לאחר כל כך הרבה? וחלקם אף שאלו אותי אם אני יודע
שהרב אליהו ממתין לי כבר שעה וחצי.
כך עברתי את כל הדרך מהכניסה לאולם עד למקום הברית, בין מבטים למילים מאשימות,
וכל מבט ומילה גרמו לי תוספת לחץ והרגשה רעה. התחושה הייתה קשה במיוחד מכיוון
שהייתי לפני ברית מילה, שצריכה גם להיות בשמחה וגם להיות ברוגע כדי שלא אעשה
טעות חלילה.
כל זה היה עד שהגעתי לרב. כשהגעתי אליו ראיתיו יושב ליד כיסא הברית וכולו הארת
פנים כולו מלא אור ושמחה. לחצתי את ידו והוא אמר לי: "לאט, בנחת. אין מה
למהר. לא אתה איחרת, אליהו הנביא איחר". כך אמר לי הרב בחיוך כשאני מנשק את
ידו, והוא מחזק את לבי במילים טובות.
כל הלחץ והחיפזון עברו ממני. הארת הפנים של הרב הביאה לי רוגע ונחת. וכאשר
עשיתי את הברית, ברוגע, הרגשתי את הברכה של הרב מסייעת לי ממש, שלא אהיה נחפז
ואעשה את הברית כמו שצריך.
(הרב שלמה שושן, קריית-שמונה)
