לא בית פרטי

 
סיפרה הרבנית מירב עמור, בת הרב זצ"ל: בצעירותי התגוררנו ברחוב בן-ציון,
בדירה קטנה מאוד. היה חדר הורים, הול וחדר קטן שלי. באותה תקופה לא הייתה לרב
לשכה וחדר לקבלת קהל, והאנשים הרבים שביקשו לשאול שאלות היו באים אל ביתו, וכך
היה הבית מלא תמיד באנשים. בנוסף, הרב היה מעביר שיעורים בבית, ובין השאר היה לו
שיעור לנשים. מכיוון שנשים רבות ביקשו להשתתף בשיעור הזה, הן ישבו בכל מקום
אפשרי, כולל על הרצפה. העיקר לשמוע את הרב.
 
יום אחד, בתקופת החופש הגדול, הרשיתי לעצמי להישאר לישון עוד קצת. לפתע אימא
שתחיה נכנסה אלי לחדר וביקשה שאזדרז לקום, כי הגיעו נשים לשיעור ואין להן מקום
לשבת. אמרתי לאימא שזה חדר שלי פרטי, שיסתדרו במקום אחר. משכתי את השמיכה על
הראש והמשכתי לישון. אימא ניסתה לפתות אותי בדרכים שונות לקום, ואף אמרה שתעזור
לי לעבור לחדר השינה שלהם, שם אוכל להמשיך לישון בשקט. אבל אני המשכתי לרטון.

 
אז אמרה לי אימא משפט שהבנתי אותו רק כשגדלתי: הבית שלנו הוא לא בית פרטי, הוא
בית של כלל עם ישראל. נכון, זה החדר שלך, אנחנו מנסים לשמור על התא המשפחתי, אבל
זה בית של כל עם ישראל. ואם צריך, תני גם את החדר שלך. היום אני כמובן מבינה את
הזכות הגדולה שהייתה לי לגדול בבית כזה. אבל אז הייתי ילדה, וכל מה שרציתי הוא
שיניחו לי ולא ייקחו לי את החדר הפרטי.