כל מי שהכיר את הרב זצ"ל ידע שהרב לא כועס אף פעם. סיפר פעם
שלום כהן, כי חבר שלו בא לבקש עצה וברכה מהרב בעניין כלשהו, ולבסוף לא עשה מה
שהרב אמר לו. שלום הרגיש לא נעים וביקש שהרב לא יכעס על כך שחברו לא עשה מה שהרב
אמר. השיב לו הרב: "מעולם לא כעסתי ולא הקפדתי. עדיין לא למדתי
לכעוס".
פעם אחת דיבר הרב על כעס, כפי שמספר ישראל טוויל, חזן בבית-הכנסת "היכל
יעקב": לאחי היה התקף לב, קרע באבי העורקים. לקחו אותו מייד לבית-החולים
"שערי צדק" ואמרו לו שצריך ניתוח דחוף. אמר לי אחי: אני לא עושה שום
ניתוח בלי ברכת הרב. זה היה כבר אחרי חצות לילה. הרופא אמר לנו להזדרז, כי זה לא
קשור לרב, זה קשור לרופאים. אבל אחי לא זז בלי ברכת הרב.
התקשרתי וביקשתי אלף סליחות על השעה המאוחרת. אמר לי הרב: "הייתי כועס
עליך אם לא הייתה מצלצל. שיעשה את הניתוח, ואני עושה פדיון נפש".