סיפר הרב שאלתיאל: יום אחד ישבתי בבית הרב זצ"ל, עוזר להוציא
לאור את דברי התורה של הרב. ידעתי כי יש לי זמן לעבוד עם הרב עד השעה שש בערב.
בשעה שש הייתה צריכה להגיע אליו נבחרת של אישי ציבור חשובים ביותר מחוץ לעיר. אך
כנראה שהפגישה הזאת הייתה על דברים ריקים מתוכן, והם לא היו כל כך חשובים בעיני
הרב כמו דברי התורה שהיינו עסוקים בהם באותה שעה.
כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית
שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה
תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד". פסק וחזר
אל הגמרא.
לאחר כמה דקות נכנסה הרבנית ואמרה: "האנשים שהזמינו תור צריכים להגיע בכל
רגע". אמרתי לה שהרב החליט להמשיך בלימוד עד שהם מגיעים. "אבל הם
צריכים להגיע בכל רגע!", תמהה הרבנית. "הם לא מגיעים עכשיו",
השיב לה הרב בהחלטיות, "הם לא יכולים להגיע עכשיו! אנחנו ממשיכים ללמוד,
כשהם יבואו – נדבר".
הדקות חלפו, השעות נקפו, אך הם עדיין בוששו לבוא. הרבנית, שיודעת עם מי יש לה
עסק, נכנסה שוב ושאלה: "הם עוד לא הגיעו?". הספקנו ללכת להתפלל מנחה,
ורק כשחזרנו התקבלה שיחה שבה דיווחו אנשי המשלחת שהיה פקק בכביש החוף, והם נתקעו
ולא היו יכולים להתקדם. כשהסתיימה השיחה, נכנסה הרבנית לחדר ושאלה-אמרה לרב:
"אתה תקעת אותם!".
הרב חייך. כדרכו.
(הרב אהרון שאלתיאל, עורך "קול צופייך")
