פעם אחת נסעתי בטרמפ ממצפה-יריחו לכיוון ירושלים, ובדרך דיברתי עם הנהג דברי תורה. תוך כדי שיחה התברר לו שאני נכדו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא עצר את הרכב בהתרגשות ואמר לי: "אתה הנכד של הרב מרדכי אליהו ולא אמרת לי?". האמת היא שאנחנו, הנכדים, אף פעם לא אומרים שאנחנו הנכדים של סבא. לא רוצים להביך אנשים אחרים, ואולי גם לא את עצמנו.
לאחר שנרגע מעט, המשיך ואמר: הסבא שלך עשה אתנו טובה גדולה. בתי כבר עברה את גיל שלושים ועדיין לא נישאה. היינו מודאגים. באתי אל הרב ושאלתי אותו מה לעשות. הרב שאל אותי האם עשינו לבתנו סעודת הודיה כשהיא נולדה, והשבתי שעשינו. הרב המשיך ושאל: האם הסעודה הייתה ממש על לחם, או רק עוגיות ושתייה? השבתי לו: הרב יודע, כמו שעושים לבת. קידוש.
הרב אמר: טוב להודות לה'. צריך להודות בפה מלא. ימלא פי תהילתך. תעשו לבת שלכם מסיבת הודיה על הלידה שלה, ואחר כך תבושרו בבשורות טובות על הנישואין שלה.
כך עשינו, ותוך שלושה שבועות מיום שעשינו מסיבת הודיה על הלידה, היא התארסה.
ובכן, המשיך ואמר, עכשיו אתה מבין מדוע אני מתרגש מכך שאתה נכדו של הרב? אנחנו לא יכולים לשכוח את הטובה הגדולה הזאת שהוא עשה עמנו. (ינון אליהו, נכד הרב, מצפה-יריחו)
