בשנת השבעים-וחמש לחייו, אושפז רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש
ישיבת "פורת יוסף" ודודו של הרב אליהו זצ"ל. כדי להסדיר את מערכת
הנשימה שלו, שמו הרופאים מסכה על פניו. מששמע הרב אליהו את דבר אשפוזו של דודו
וראש ישיבתו, ארגן מייד קבוצת מתפללים שיעלו יחד עמו להר-המנוחות להעתיר בתפילה
על קברה של סבתו, סבתא שמחה הצדקת, אמו של רבי יהודה, אשר הייתה אחייניתו של הבן
איש חי ואצלו התחנכה.
לאחר שסיימו את התפילה על קברה של סבתא שמחה הצדקת, פנה הציבור ללכת לדרכו.
"רגע", עצר בעדם הרב, "סבתי הצדקת שמחה, על אף שהחמירה על עצמה
לנהוג בכל כדעת גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, הינה רכה ועדינה באופיה
ובהנהגותיה. כאשר היא תבוא לבקש בעבור בנה, היא לא תפגין ותראה את דחיפות עניין
רפואתו. בואו ונלך אף לקברה של הצדקת שושנה אדם, שהיא חריפה ועניינית. ודאי
כשהיא תשמע שראש הישיבה חולה, היא תזעיק מייד רחמי שמים, ולא תנוח ולא תשתוק עד
שתקבל את מבוקשה וראש הישיבה יהיה בריא". וכך עלתה קבוצת המתפללים, יחד עם
הרב בראשה, להתפלל גם על קברה של הצדקת שושנה אדם.
משסיימו, פנו המתפללים איש לביתו. אך חלק מהם לא יכלו שלא לפנות אל
בית-החולים, לראות אם הוטב מצבו של מורם ורבם ראש הישיבה. כשהגיעו, סיפרו לרבי
יהודה צדקה זיע"א כי הלכו להר-המנוחות להתפלל עליו. ראש הישיבה, שישב על
מיטתו בעוד המסכה על פניו, הקשיב לדבריהם כמתעודד.
אך באותה העת שבה סיפרו לו את שאמר חכם מרדכי אליהו על הצדקת שושנה אדם, כי לא
תנוח ולא תשקוט בגין האופי שלה, לא יכול היה רבי יהודה לעצור עצמו ופרץ בצחוק
גדול, שגרם למסכה שהייתה על פניו להיקרע וליפול.
הרופאים, שהיו נוכחים בחדר, הרימו גבה. "אם הרב יכול לצחוק ולנשום בעוצמה
כזאת שקרעה את המסכה מעל פניו, נראה כי התפילות כבר עשו את שלהן והרב אינו נצרך
עוד לטיפולינו", אמרו הרופאים ושחררו את הרב לביתו.
(עו"ד איתן מלמד, ממתפללי בית-הכנסת "היכל יעקב")
