טז. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקִבֵּל מִמֶּנּוּ מַשְׁכּוֹן תְּמוּרַת הַחוֹב – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם אֵין הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה כְּנֶגֶד כָּל הַחוֹב – נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים אִם אֵינוֹ מְשַׁמֵּט כְּנֶגֶד כֻּלּוֹ.
יז. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מַשְׁכּוֹן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַלְוָאָתוֹ עַל יְדֵי בֵּית דִּין, הַחוֹב אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
יח. אִם הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד חוֹבוֹ וּלְאַחַר שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן בִּידֵי הַמַּלְוֶה, אֵין הַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת חוֹב זֶה.
יט. מִי שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ חֵפֶץ אוֹ מָמוֹן וְעָבְרָה עָלָיו שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה אֵין הַשְּׁבִיעִית מַשְׁמָטָתוֹ, אֲבָל הַפְקָדָה בְּבַנְק הִיא הַלְוָאָה וְאֵינָהּ פִּקָּדוֹן.
