המסע שלי לחתונה ארך שנים רבות. וכמו בכל מסע, גם במסע הזה היו
עליות וירידות וניסיתי דברים רבים ושונים כדי להגיע אל היעד. באחד מימי שישי אחר
הצהריים נשאוני רגליי אל הציון של מרן הרב זצוק"ל. אני יודעת שאומרים לא
להגיע לציון ביום שישי אחר חצות, אבל זה כנראה היה חזק ממני, ולא רק שהגעתי
והתפללתי, אלא שבאותו יום הרגשתי את הנוכחות של הרב זצ"ל במקום יותר מתמיד,
מרגיע אותי ואומר לי: את יכולה להמשיך להישאר כאן ולהתפלל.
נשארתי בציון הקדוש של הרב לבד, השבת עמדה ממש בפתח, ואני, שממש הרגשתי את הרב
בהקיץ אומר לי לא לפחד ולהישאר בציון להתפלל, לא פחדתי והמשכתי להתפלל. הרגשתי
ששערי שמים פתוחים ויש מי שמקשיב לי ושומע לי ורוצה בטובתי. וכך התפללתי גם על
כל חברותי שיזכו להקים בית נאמן ולהיפקד.
כמו שכבר ציינתי, המסע שלי לחתונה היה ארוך מאוד. נפגשתי עם בחורים רבים, אבל
פרט לעוגמת נפש גדולה ולאכזבות חוזרות ונשנות, לא יצא מזה דבר. הכול כך עד אותה
התפילה. כי מיד בשבוע שאחרי התפילה הזו פגשתי את שאהבה נפשי, והיום, תודה לאל,
אני נשואה בשמחה ובטוב לבב.