סיפרה
יעל מדימונה: לפני כ-12 שנים, כאשר התארחנו בירושלים בשבת, בננו שהיה אז בן
ארבעה חודשים עבר מוות בעריסה. יצאתי לרחוב עם התינוק על הידיים וצעקתי לרבי
מאיר בעל הנס ולרבי שמעון בר יוחאי שיעזרו לי להציל את בני. אנשים רבים התאספו
סביבנו וניסו להחיות את הילד, עד שהגיע אמבולנס ולקח אותנו לבית החולים ביקור
חולים. בבית החולים נתנו לו מכות חשמל והכינו אותנו לנורא מכל, אבל אני הרגשתי
שרבי שמעון ורבי מאיר עוזרים לי, והמשכתי לצעוק לעזרתם. זה היה מעניין, כי הייתי
אז בחורה צעירה מאוד ולא הייתי מורגלת בפנייה לצדיקים. במוצאי אותה שבת פנינו
לרב מרדכי אליהו זצ"ל, והוא בירך את הילד. הדוח שנתנו לנו בבית החולים הראה
שהילד נחשב מת לחלוטין, בלי דופק ובלי נשימה. אבל כעבור זמן מה מצבו התייצב
והעבירו אותו לבית החולים הדסה. מאותה שעה הרב זצ"ל לא עזב אותנו. הוא היה
מזמין אותנו לביתו בימי שישי, לפני כניסת השבת, והיה מעודד אותנו. כך גם היה
לפני ניתוח שהילד היה צריך לעבור.
כעבור ארבעה חודשים הילד
החזיר את נשמתו לבורא, והרב שלח את המשמש שלו שינחם אותנו בשבעה. הוא ביקש למסור
לנו שהילד היה צריך להיפטר מן העולם באותה שבת, ארבעה חודשים קודם לכן, אבל
התעברה בו נשמה של צדיק והוא חי עוד ארבעה חודשים. זה דבר שריגש אותנו מאוד, איך
הרב ידע להגיד דברים שהם בין העולם העליון לעולם התחתון. התנחמנו בזה מאוד, וזה
מלווה אותנו עד היום.
