סיפר מוטי שמריה: אשתי עבדה בהוראה מטעם משרד החינוך, אבל היו לה מעט שעות שבועיות. באחד הימים הוצעה לה משרת הוראה מטעם גוף אחר שאינו משרד החינוך עם הרבה יותר שעות ועם תנאים הרבה יותר משופרים. היא התלבטה האם לעזוב את משרתה הבטוחה במשרד החינוך בעבור המשרה האטרקטיבית שהוצעה לה והתקשתה להחליט. הצעתי לה שנשאל את הרב זצ"ל והיא הסכימה.
הגעתי אל הרב בשליחותה, ולאחר ששאלתי מה ששאלתי ענה לי הרב שעליה להישאר במשרד החינוך. כאשר חזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי את תשובתו של הרב היא הסתפקה ואמרה לי: אולי לא סיפרת לרב את כל הלבטים שלי? אני מבקשת ממך שתגיע אליו שוב ותפרט בפניו את הכול.
לא היה לי נעים, אך ידעתי שהרב לא יקפיד עלי, הגעתי שוב אל הרב, ושוב הרב ענה את אותה התשובה: להישאר במשרד החינוך. אך גם הפעם אשתי הייתה בספקות וביקשה שאשאל את הרב בשלישית. הפעם היה לי מאוד לא נעים, למרות שהרב ותרן ולא יקפיד, אבל איך אעיז לשאול את אותה שאלה שלוש פעמים, וזמנו של הרב הוא כל כך יקר. רציתי מאוד לשמח את אשתי, ולכן הגעתי שוב לשאול את הרב. אלא שעכשיו, עוד בטרם פתחתי את פי, אמר לי הרב בחיוך: להישאר במשרד החינוך.
אחרי כל זה אשתי אכן שמעה בקול הרב בלב שלם וללא ספקות ונשארה בעבודתה במשרד החינוך. לעומת זאת, חברתה שעבדה איתה ועברה למשרה השנייה שהוצעה גם לה פוטרה מעבודתה בסוף אותה השנה. הרב כנראה ראה ברוח קודשו את כל המהלך, וברוך ה' מנע מאיתנו את עוגמת הנפש הזאת.
