אחי היה מאושפז עשרים-וחמש שנה במחלקה סגורה בבית-חולים לחולי נפש. לאחר שאבי נפטר, הוא בא בלילה בחלום לבת-דודי וביקש ממנה להעביר את אחי לבית-חולים פתוח, לא במחלקה סגורה. אחר כך התגלה אבי המנוח אל בת-דודי גם בשעות היום כשהייתה ערה, ואמר לה את אותו דבר.
הוא כנראה ידע למי הוא פונה, כי אותה בת-דוד הייתה עובדת סוציאלית בכירה והייתה לה הסמכות להעביר חולי נפש ממקום למקום. הפלא היה שהיא אישה מאוד מציאותית, וכשהיא סיפרה את הסיפור הזה – זה נשמע מאוד ממשי.
שאלנו את הרב זצ"ל, והוא אמר לנו שאבינו היה איש חסד, ולכן נתנו לו מן השמים זכות לעשות חסד עם הבן החולה שלו. אשר על כן הם צריכים לעשות מה שנאמר להם בחלום שבהקיץ הזה. זה הפליא אותנו כי הרב ז"ל היה איש הלכה, ובדרך כלל הוא היה מבטל כל התייחסות לחלומות מסוג זה. רצה שנהיה אנשים עם רגלים על הקרקע ולא חיים בעולם של דמיון.
עשינו כדברי הרב והעברנו את האח למחלקה חצי פתוחה, שם הוא קיבל יחס מקסים, אנושי וחם. מצבו השתפר באחת, הוא הפסיק לסכן אנשים, התחיל לעבוד והתגלה כאדם חיובי וטוב. הרב אליהו ביקש שנפרסם את הסיפור הזה כדי שאנשים יבינו מה כוחו של העולם הבא. אנחנו עושים כמצוותו, ומפרסמים את הסיפור בספר שנכתב לזכרו.
