כשהייתי קטנה אבא זצ"ל נהג לקבל קהל בבית. מייד אחרי שהוא היה
חוזר מהתפילה, היו באים אנשים, ועד השעה שהוא היה הולך לבית-הדין הוא היה מקבל
אותם. זה היה סדר החיים שלנו. המונים היו באים בכל בוקר, ואבא היה מקבל אותם עד
הדקה האחרונה, אוכל משהו קטן ומקפיד להגיע בזמן לבית-הדין על-מנת שלא לגרום
לאנשים הוצאות מיותרות.
אשר על כן, אבא היה מסיים את קבלת הקהל בשעה תשע, כדי שיספיק לאכול משהו לפני
לכתו לבית-הדין. יום אחד שמעתי צעקות בחדר הקבלה שבו המתינו האנשים. יצאתי לראות
במה מדובר, וראיתי אישה שמתווכחת עם הרב יהודה מוצפי, שהיה מסדר את התור של
האנשים. הוא אמר לה שהרב צריך כבר ללכת ושתבוא מחר, אבל היא חזרה ואמרה שמדובר
בפיקוח נפש של ממש.
אבא, שכנראה שמע גם הוא את הצעקות, יצא מן החדר וביקש מהאישה להיכנס.
האישה נכנסה ועיכבה את אבא עשר דקות, שאחריהן יצאה מרוצה. שמעתי את אבא אומר
אחריה: אם זה לא יסתדר, תוכלי לחזור פעם נוספת.
לאחר שהלכה אותה אישה שאל חכם יהודה את אבא: זה באמת היה פיקוח נפש?
השיב לו אבא: לא בדיוק, אבל שאלה מאוד חשובה.
הרב יהודה הסתקרן ושאל מה הייתה השאלה החשובה, ואבא השיב לו: לאישה הזאת יש
חתול, וכבר כמה ימים שהוא לא אוכל. היא חוששת שהוא עלול למות, והיא באה לשאול מה
לעשות לו.
לא הצלחתי להסתיר את החיוך הרחב שלי ושאלתי את אבא: מה ענית לה?
אמרתי לה שתחליף לו את האוכל. אולי שתצא אתו לטיול. נתתי לה כמה עצות, ואמרתי
לה שאם זה לא יעזור, שתחזור אלי שנית.
וזאת השאלה החשובה שבגללה הרב לא יאכל היום ארוחת בוקר וילך לבית הדין רעב?
שאל חכם יהודה.
אמר לו אבא: זו השאלה הכי חשובה ששאלו אותי היום. צריך להבין שבשביל האישה
הזאת החתול הוא מרכז חייה. אם הוא ימות – היא תהיה בצער גדול. אם הוא לא אוכל –
היא במצוקה. צריך לעזור לכל אחד במקום שלו.
אני יודעת שבאותה שעה זה לא היה מובן לי. אבל זה סיפור שליווה אותי הרבה מאוד
במשך השנים, ואני מנסה לסגל לעצמי את הרגישות הזאת גם כלפי אנשים שהם שונים
ממני.
(מירב עמור, בת הרב)
