מספר הרב מולי גרוסמן: בתשמ"ה, כשהייתי בן שבע, הגעתי לבית
הכנסת "מעשה ניסים", והנה בית הכנסת מלא מפה לפה. לא מצאתי מקום לשבת.
לפתע ראיתי מצד שמאל כיסא מרופד, בצבע חום. בלי לחשוב פעמיים טיפסתי עליו, כי
הוא היה גבוה, ומאוד שמחתי על המציאה שמצאתי. כך ישבתי על הכיסא הזה והקשבתי רוב
קשב לדרשה.
אני לא בטוח שהבנתי משהו מהדרשה הזאת, אבל הנשמה שלי כנראה הרגישה את הדברים.
אלא שהנחת הזאת שלי לא נמשכה זמן רב. הגבאי, הרב לופס, שקלט אותי יושב שם, ניגש
אלי ואמר: ילד, זה הכיסא של הראשון לציון, אי-אפשר לשבת עליו. הרב, שהיה על הבמה
ודרש, שמע את הדברים, היסה את הרב לופס ואמר: זה בסדר גמור, הילד יכול להמשיך
לשבת. במקום היו עוד אנשים שהחליטו למחות על הדבר ורצו שאפנה את המקום, אבל הרב
לא ויתר ואמר להם: הניחו לו, אני מוחל לו.
אני לא זוכר על מה דיבר הרב, וכאמור לא בטוח שהבנתי משהו מהדברים שנאמרו שם,
אבל אני בהחלט זוכר את הכבוד שהרב נתן לי, ילד בן שבע.
