ידוע שאנשים רבים הגיעו לרב זצ"ל על מנת להתברך, מי מהם שעמדו
בתור אחרי תפילת ותיקין, מי מהם שהגיעו ללשכתו ומי מהם שהגיעו אף לפתח ביתו
וחיכו לשעת כושר לבקש ולקבל מהרב ברכה. היום, אחרי שנאספו סיפורים רבים כל כך על
כוח ברכתו של הרב, אנחנו גם יודעים להעריך יותר ויותר את כוח הברכה הזה ולהבין
שהברכות לא ניתנו באופן שרירותי.
בדרך כלל הבקשות לברכות נכתבו על גבי פתקים שניתנו לרב. באחד מספרי
"אביהם של ישראל" מופיע סיפורו של חתנו של הרב נגרי, על כך שהגיע אל
הרב עם פתק שעליו שמה של אישה הזקוקה לישועה. הרב קרא את הפתק, ולאחר מכן הרצינו
פניו והוא קימטו בחוזקה ונטלו עמו. למחרת התברר שבאותו היום הייתה אותה אישה
מעורבת בתאונת דרכים, ותודה לא-ל עליון יצאה בלי פגע. נראה שהרב ראה את הגזרה
המוטלת עליה, וכשקימט את הפתק ולקח אותו אתו – הוא רצה להמשיך להתפלל עליה באותו
יום.
בסיפור אחר ב"אביהם של ישראל" סופר על אישה שחלתה במחלת הסרטן,
ומצבה היה קשה מאוד. היא ביקשה לקבל את ברכתו של הרב ושלחה שליח שהגיע
לבית-הכנסת של הרב לתפילת ותיקין ובידו פתק לרב ובו בקשה שיברך אותה. אך הרב לא
בירך, רק כתב על הדף "אמן". החולה, שידעה את משמעותן של ברכותיו של
הרב, ביקשה מאותו אדם לכתוב לרב שיברכה בפה מלא. ואכן הוא כתב לרב בזו הלשון:
"החולה מבקשת שהרב יברך אותה בפה מלא". הרב קרא את הפתק והכניס את
הפתק לכיסו – אך לא בירך! ויהי הדבר לפלא… לאחר כחודשיים נפטרה החולה לבית
עולמה.
עמנואל כהן סיפר כי בכנס כלשהו הוא מסר לרב זצ"ל פתק עם בקשה לרפואה על
חולה, וידע כי בדרך כלל הרב נהג לשים את הפתק בכיסו. ואולם הפעם, אחרי שמרן נסע
משם הוא ראה שהפתק נשאר מונח על השולחן. למחרת התברר שהחולה הלך לעולמו, ורק אז
הובן למה הרב השאיר את הפתק במקומו.
