מספר מוטי שקלאר, לשעבר מנהל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו:
כשהייתי נער, התגוררתי עם משפחתי ברחוב בן ציון 2, בדירה שצמודה לדירתו של הרב
זצ"ל. עם כל גדולתו בתורה, הוא היה מאוד מתחשב ורגיש ואנושי. בעיני הדבר
הזה גדול וחשוב יותר מכל הסיפורים המופתיים והמיוחדים שמספרים עליו.
חדר המדרגות בבניין היה רחב וארוך, ואני כנער שמתי לב לכך שהרב עליו השלום היה
נזהר לא לטרוק דלת בפנים של בן-אדם. אם הוא היה פותח דלת למישהו ואחד מהשכנים
היה עובר בחדר מדרגות, איש או אישה, הרב היה ממתין, אומר לו שלום, ורק אחרי שעבר
היה סוגר את הדלת. הכול כדי שמישהו לא ירגיש שהרב חלילה סוגר בפניו את הדלת. אף
אני, שכאמור הייתי נער אז, זכיתי ליחס הזה. בכל פעם שעברתי, הרב חיכה, אמר לי
שלום במנוד ראש ורק אחר כך סגר את הדלת. הכול כדי שאף אחד לא ייפגע.
עוד אני זוכר כי למדתי באותם ימים בישיבה תיכונית ולפעמים התקשיתי בשיעורי
הגמרא. ההורים שלי לא יכלו לעזור לי, שכן זה לא היה תחום שהם היו חזקים בו,
ואיכשהו מצאתי את עצמי מגיע אל הרב זצ"ל ומבקש את עזרתו. היום, כשאני עצמי
אבא לילדים ויודע מהי גדולתו של הרב, אני נפעם וקצת נבוך מהתעוזה הזאת שהייתה
לי. אבל הרב מצדו עשה את זה בפשטות ובשמחה והיה לומד אתי גמרא עם רש"י
ותוספות כאילו זה היה הדבר הכי טבעי שיעשה. הרב עזר לי בשיעורי בית.