מספרת רות כוכב ממצפה-רמון: לפני כמה שנים הגיע הרב מרדכי אליהו
זצ"ל לביקור בחברון. הייתי אז בת אולפנה בקריית-ארבע, והרב זצ"ל הגיע
להעביר שיחה גם באולפנה שלנו.
כמה ימים לפני כן ראש האולפנה, הרב חיים זלינגר, אמר לנו שהרב יוכל לענות על
שאלותינו בסוף השיחה, כך שמי שמעוניינת לשאול, שתכתוב את שאלתה על פתק, ואת כל
הפתקים יעבירו לרב. לי הייתה שאלה שהטרידה אותי הרבה זמן בענייני חופש הבחירה
ולגבי הגאולה העתידית. כתבתי פתק והעברתי לראש האולפנה.
הגיע היום שבו הרב מרדכי אליהו זצ"ל הגיע אלינו להעביר את השיחה.
ההתרגשות הייתה גדולה, ויחד אתה הציפייה לתשובה של הרב. והנה מגיע שלב השאלות
מהפתקים.. והרב פותח פתק אחר פתק ומשיב בסבלנות. אני מחכה לפתק שלי… וכלום. לא
מגיע. פתאום התחילו לזרז את הרב והאיצו בו לסיים, כי הוא היה צריך להמשיך את
הביקור בחברון.
ואני – מה עם השאלה שלי? האמת היא שהתאכזבתי. כל כך חיכיתי… לאחר כמה ימים ראש
האולפנה נכנס באמצע השיעור, וברשמיות ובחיוך נתן לי מכתב ואמר בקול: "הגיע
אלייך מכתב מהרב מרדכי אליהו".
חברותי הסתכלו עלי בתימהון ובשאלה. גם אני לא כל כך הבנתי. המורה, שהתרגשה גם
היא, אפשרה לי לפתוח את המכתב כבר בשיעור. אחרי הכול לא בכל יום מקבלים מכתב
אישי מהרב הראשי.
במכתב הזה נכתבה התשובה לשאלה ששאלתי כמה ימים קודם לכן. לפתק האחרון שנשאר.
התרגשתי כל כך.
הרב לא שכח, למרות שמהאולפנה הוא יצא להמשך הביקור שלו בחברון. ומן הסתם שאלו
אותו אלפי פעמים את השאלה הזאת.. מה גם שאני בת אולפנה.. אחת מיני אלף.. למרות
זאת.. את הפתק הקטן שלי הוא לא זרק.. הוא הכניס אותו לכיס ומצא גם זמן לאחר מכן
לשבת ולכתוב תשובה.
הרגישות של הרב גם לאנשים הקטנים הפשוטים הדהימה אותי. הדהימה כל כך, שהסיפור
הזה מלווה אותי מאז וכנראה ילווה אותי תמיד.