סיפר הרב ברוידא: בהגיע בננו לגיל שלוש עשינו לו "חלקה".
כפי שהרב היה עושה בכל פעם שהיו באים אליו לעשות כך, הוא שאל האם יש מצלמה, כדי
שתישאר לילד תמונה למזכרת. לרב הייתה סבלנות גדולה בעניין הזה, ואחרי שההורים
היו מצלמים הוא היה שואל אם הם מרוצים מהתמונה, שכן אם לא הוא היה מציע לצלם
שוב. הצטערנו מאוד, כי גילינו ששכחנו להביא מצלמה. אבל היה שם מישהו שהציל את
המצב, נזכר שיש לו מצלמה במכונית, והלך והביא אותה וצילם את בננו עם הרב.
לימים גדל הילד, שמע על הרב זצ"ל ובא אלינו בטענה קשה: מדוע לא הכרתם לי
את הרב? מדוע לא לקחתם אותי אליו? הוא כעס כל כך, עד שבמשך שלושה ימים סירב ללכת
לתלמוד תורה. בתחילה היינו נבוכים, וכי איך נוכיח לילד שדווקא כן לקחנו אותו לרב
להתברך? לא ידענו איך נצא מהמצב הזה, ואיך נחזיר את הילד ללימודיו. אלא שאז
נזכרנו באותה תמונה. הבאנו אותה לילד שייווכח, ולשמחתו לא היה גבול.
