לפני זמן מה הרגשתי מאוד לא טוב. עברתי טיפול פיזיותרפיה בניסיון
להקל על הכאב, אך לשווא. חזרתי אל המטפלת והיא המשיכה בטיפול, אך במקום לחוש
הקלה, הכאב רק הלך והתגבר. הייתי ממש על סף עילפון. לא יכולתי אפילו לדבר מרוב
חולשה.
הלכתי לבדיקות בבית החולים, וכיוון שידענו שנצטרך לחכות, לקחנו אתנו את הספר
"אביהם של ישראל" ד'. בבית החולים בדקו אותי ומצאו שהכול תקין, אבל
ההרגשה שלי הייתה קשה ביותר. חשתי חולשה ממשית, על סף עילפון.
תוך כדי שאני קוראת בספר, צד את עיניי סיפור אחד: אישה נסעה לאומן ונדרה שם
לתת צדקה שלושים שקלים כשתשוב ארצה, אך שכחה לתת. בארץ פקדה אותה סדרה של תקלות.
עגלת התינוק נעלמה לה. בנה התינוק חלה ואושפז בבית החולים "שערי צדק"
בדיוק בתקופה שהרב זצ"ל היה מאושפז.
הם עלו לשאול בעצת הרב, והרב אמר לה שתיקח שלושים שקלים ותעשה פדיון כפרות,
והפעם – שלא תשאיר את הכסף בארנקה אלא תיתן אותו מייד לצדקה! באותו הרגע היא
נזכרה בצדקה שהיא הבטיחה באומן לתת ושכחה ממנה, ומייד נתנה צדקה. בנה נרפא
ושוחרר, ואף העגלה הוחזרה אליהם בדרך פלא.
כשקראתי את הסיפור חשבתי לעצמי: אני בדרך כלל לא נודרת נדרים, אבל אולי בכל
זאת הבטחתי משהו ושכחתי? תוך כדי שאני מהרהרת בכך נזכרתי שבראש-חודש סיוון היינו
בכותל המערבי וקראתי שם את תפילת השל"ה הקדוש. היה כתוב שם שראוי לתת צדקה
לעניים הגונים, וחשבתי לעצמי שכשאגיע הביתה בעז"ה אתן כך וכך לצדקה, ושמתי
בצד הארנק את הכסף. אך בסופו של דבר שכחתי ולא נתתי את הכסף שהבטחתי.
מייד כשנזכרתי בסיפור, בבית-החולים, פתחתי את הארנק, לקחתי את הכסף ורצתי
לחנות הראשונה שראיתי. שאלתי את המוכרת אם יש להם קופת צדקה בחנות, ולמרבה הפלא היא
הביאה לי קופת צדקה שעליה הייתה מודפסת הסכמתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
שמתי את הצדקה בקופה, ולאחר שיצאתי מהחנות פתאום שמתי לב שהכאבים נעלמו!
הרגשתי ממש את יד ה' בדבר. התרגשתי מאוד. הרגשתי צורך להודות לה' שהוא מכוון
את צעדנו ואכפת לו מאתנו. להודות לו על הצדיקים שהוא שלח לנו, שהם שליחים נאמנים
להוביל אותנו אל הטוב. עשיתי מסיבת הודיה, קראתי בה "נשמת קול חי"
וסיפרתי את הסיפור המופלא שלי.
(רונית בר-חן, כוכב-השחר)
