מספר איציק לוי, הקבלן בהקמת המבנה על ציונם הקדוש של הרב
החיד"א זיע"א והרב זצ"ל: עבדנו בציון כמה חודשים, בשמש ובקור.
הוא המבנה שבו שוכנים שני הגדולים האלה תחת כיפה אחת. והנה ביום חם אחד מגיעה
למקום בחורה ומוציאה מתיקה בקבוק "קולה" צונן וכוסות ומגישה לכל
העובדים. שמחנו על המחווה, אבל למחרת נוכחנו לדעת שזאת לא הייתה מחווה חד-פעמית.
הדבר חזר ונשנה יום אחר יום, תמיד בסוף יום העבודה כשאנחנו כבר תשושים והמים
בברזים חמים. כעבור כשלושה חודשים הבחורה הפסיקה להגיע, ואנחנו נותרו תוהים ו…
צמאים.
יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה של בן של מכרים. שמחנו מאוד לקראת החתונה הזאת,
כי גם החתן וגם הכלה כבר לא היו צעירים, בלשון המעטה. הגעתי למקום, והנה אני
רואה שהכלה מוכרת לי. בתחילה לא זכרתי מאיפה, ולאחר שאימצתי את זיכרוני עלתה
לפני דמותה כשהיא מגיעה לציונו של הרב עם בקבוקי השתייה. ניגשתי לברך אותה
והזכרתי לה את הדבר, והיא אמרה לי: הגעתי לציון יום אחר יום, במשך 90 יום. ביום
ה-90 פגשתי את מי שעתיד היום להיות בעלי.
